מחבר : גץ עלי
מריון סמואל מתה באושוויץ והיא בת 11. הענקת פרס לזכרה הניע את ההיסטוריון גץ עלי לחקור את קורותיה. תחילה לא מצא אלא מסמכים של הרשויות בגרמניה הנאצית, אבל בסופו של דבר עלה בידו למצוא שני קרובים ששרדו, והם מסרו לו מסמכים וכמה תצלומים. בת כיתה שלה, שהמחבר איתר באמצעות מודעה בעיתון, סיפרה לו על פגישה שלה עם מריון סמואל ב-1938: "פתאום התחילה מריון לבכות ואמרה שהיא פוחדת. התפלאתי, והיא אמרה: 'אנשים עוברים פה במנהרה בהר ובדרך יש חור גדול וכולם ייפלו לתוכו וייעלמו'. היא בוודאי פחדה נורא". הסיפור שופך אור על מדיניות הרדיפה של הגרמנים, מדיניות שגם מריון ובני משפחתה היו קורבנותיה. דרך סיפורה של מריון מתווה גץ עלי, באופן מיוחד ומרגש ובהתנסחות מינימליסטית מרשימה, את מדיניות הרדיפה של הנאצים ואת ניכורה של החברה הגרמנית לסבל האזרחים היהודים. ספר בהוצאת יד ושם
השמדת יהודי ברלין התרחשה מאוחר יחסית – ב-1943. הגרמנים אינם ממהרים להיפטר מהיהודים "שלהם", יהודים שדמו מאד למראה המערב האירופאי הגרמני המקובל ולא ו"אוסט-יודן" המזרח אירופאי עם הזקן והפיאות. מריון סמואל, התגוררה בברלין עם משפחתה. נולדה ב-1931 ונרצחה בגיל 12 ב-1943. עברה בדיוק את התהליך המתואר של ריכוז בבניין שלא קיים היום טרם המשלוח, הערכת שמאות לחפצי הבית ולבסוף משלוח למחנות ההשמדה. חבריה הנוצרים לכיתה סיפרו את סיפורה.
תקציר המהדורה באנגלית , מתוך מהדורת אמזון –קינדל
משפחת סמואל, הוריה של מריון הקטנה , שהתגוררה בעיר Arnswalde בגרמניה ניהלה חיים רגילים ולא סבלה מאנטישמיות כלשהי , עד אשר בשנת 1935 הטילו השלטונות הגרמנים חרם מסחרי על כל החנויות של היהודים בעיר. בעקבות כך נאלצו הוריה של מריון לסגור את החנות ולעבור לברלין , שם חיו בעוני ובצמצום . אביה של מריון פתח קסיוק לממכר סיגריות בברלין והמשפחה התגוררה בחדר אחד מאחורי הקיוסק. מריון נשלחה לבית גרמני ציבורי בשכונה שם סבלה מאנטישמיות מצד המורים והתלמידים. במאי 1938 יצאה הוראה של השלטונות הנאצים כי יש לסלק את כל הילדים היהודיים הלומדים בבתי ספר ציבוריים . מריון סמואל הייתה בכיתה ב' ונאלצה לעזוב את ביה"ס הציבורי. למזלה , היא עברה ללמוד בביה"ס יהודי , רחוק ממקום מגוריה , אך ביה"ס מתקדם יותר מבחינה חינוכית . בביה"ס זה לא הייתה משמעת כה חמורה ועונשים כמו בביה"ס הציבורי הגרמני ושיטות ההוראה היו מתקדמות יותר . יתרה מזאת, מריון סמואל שוב לא סבלה מאנטשימיות והתנכלויות של בני כיתתה כי כולם היו ילדים יהודים. מריון הייתה מאושרת בבית הספר היהודי למרות שהמורים והתלמידים נאלצו להחליף כל שנה מבנה במקום אחר.
הימים הטובים והמאושרים של מריון סמואל הסתיימו ב30 ביוני 1941 כאשר הנאצים החליטו לסגור את כל בתי הספר היהודיים ברחבי גרמניה. מריון סמואל נותרה עתה לבדה בביתה כי ההורים שלה נשלחו לעבודות כפייה במפעלי תחמושת ואלקטרוניקה גרמנים.
הבדידות של הילדה מריון סמואל בביתה נמשכה עד פברואר 1943 אז בהנחיית צוו של יוזף גבלס הנאצי ( גבלס היה גם הגאולייטר של ברלין ) נעצרו כל היהודים בברלין ונשלחו לאושוויץ.
מריון סמואל , ילדה בת 11 , הייתה לבדה בבית כאשר הגיעו שוטרי הגסטאפו לעצור אותה והעבירו אותה לנקודת האיסוף בברלין . הוריה נעצרו ע"י הגסטאפו במקומות העבודה שלהם. ילדה בת 11 מובלת בברלין ע"י שוטרי הגסטאפו כאשר היא ללא כל מקור של תמיכה נפשית מצד המשפחה.
רק לאחר 3 ימים שבהם הייתה לבדה בנקודת האיסוף בברלין הצליח אביה של מריון לצרף אותה לנקודת האיסוף שלו בברלין . במשך כל שלושת הימים הייתה מריון ילדה לבדה , ללא כל תמיכה , עידוד וללא כל מזון .
מריון סמואל ואביה הועלו על רכבת ונשלחו ישירות לאושוויץ. מריון בת ה11 נשלחה מייד עם הורדתה ברציף אושוויץ לתאי הגזים, אביה נשלח לעבודות באושוויץ אך כעבור 3 חודשים נשלח גם הוא להשמדה בתאי הגזים.
