בני וירצברג, בן 14 , עוזרו בכפייה של מלאך המוות מאושוויץ, ד"ר יוזף מנגלה

125

מאת: דליה וירצברג-רופא

בספרו כתב אבי על רגשות האשמה שקיננו בו כבר במחנה בשל גורלו המשופר יחסית לזה של אביו (אימו נשלחה להשמדה מיד בהגיעם למחנה אושוויץ ). חנו הרב של אבי כנער בן 14 ודיבורו הרהוט בגרמנית הפכו אותו לבעל זכות יתר (פרומיננט, בלשון המחנה). הוא התמנה לרץ, נער שליח, לבש חליפת סגל לבנה, מכובסת ומגוהצת היטב. עליה ענד סרט שחור שנשא באותיות גדולות לבנות את המילים: "רץ בית החולים, בלוק 21". אחת לשבועיים לערך הגיע ד"ר מנגלה לבצע את ניתוחיו הניסויים. על אבי הוטל לדאוג לאופנועו ולצחצח את מגפיו. מדי פעם קיבל ממנו שוקולד ומיני דברי מתיקה. במקביל הועבד אביו בפרך, בשלג ובקור, בעבודות הכפייה של האסירים הרגילים. הוא היה עד להתנוונותו של אביו שהיה בן 49 בהגיעו למחנה. בעוד הוא עצמו חי כבעל זכויות-יתר, ראה את אביו מורעב ומושפל, לבוש סחבות פסים, קירח ומצומק, עיניו מפוחדות ומבוהלות, גופו כפוף ורזה, והייאוש מכרסם בו. תחילה היה אבי נזכר בגעגוע בדמותו ההדורה והאלגנטית של אביו משכבר הימים, אך בהמשך כתב:

"שוב לא יכולתי לתאר לעצמי דמות אבי כפי שהיה פעם, אדם מכובד וזקוף, ניטל ממנו צלם האדם והיה גל עצמות".

למרות האיום בעונשים קשים הגניב אבי בבגדיו דברי מאכל לאביו, ואף הצילו שלוש פעמים מסלקציות. פרק "החיים הטובים" (יחסית) הסתיים גם עבור אבי עד מהרה, והתלאות והעינויים היו למנת חלקו. בינואר 1945, בצעדת המוות, כשלו רגליו של סבי כבר בתחילת המסע; הוא נורה למוות בידי זקיף אס.אס לעיניו של אבי, והופקר מאחור. אבי הגיע למחנה מאוטהאוזן שם היה עד למעשה קניבליזם, ומשם לאחר כמה שבועות למחנה מֶלְק, ולבסוף למחנה גוּנסקירכן.

במשך שנים ארוכות ניסיתי להבין מה דחף את אבי לכתוב את סיפורו ולחזור מרצונו לתופת ההיא. מה גרם לו להסב את מבטו לאחור? וזאת מלבד הרצון המוצהר לתקן את התייחסות בני הארץ לאלה ש'הלכו כצאן לטבח'. עברו היה עבורו מעמסה גדולה, ומדי כמה שנים פקד אותו גל דיכאוני, שאמנם לא שיבש את אורחות חייו לחלוטין אך העכיר את האווירה בבית. הוא התחיל בכתיבה זמן קצר לאחר משפט אייכמן וכתב רק בשבתות, מאחר שעבודתו בקק"ל (בסוף ימיו היה ממונה על חקר הייעור באזור הדרום) תבעה את רוב זמנו. גם בכך דמה לפרימו לוי, שעבודתו ככימאי וכמנהל מפעל לייצור צבעי לכה לא הותירה לו זמן לכתיבה אלא בימי ראשון בשבוע. הכתיבה הייתה קשה לאבי מההיבט הרגשי. ולפני תוכן העניינים בספרו מובאת הבעת תודה:

"… ובעיקר ניתנת תודתי לרעייתי, שהייתה המאזינה והמבקרת הראשונה של כל המסופר כאן ועודדה אותי בעתות משבר, מתח וזעזועים אשר תקפוני בשנייה בעת הכתיבה".

דבריו של פרימו לוי על הכורח והחובה לכתוב סייעו לי להבין את אבי. לוי התראיין לכתב העת פיאמונטה ויוו (Piemonte vivo) בינואר 1987, כשלושה חודשים לפני שהשליך עצמו אל פיר המעלית בביתו שבטורינו. המראיין אמר: "אולם יש צורך בכוח כדי לספר על התנסויות אלה", ולוי – שהעיד על עצמו שורה אחת קודם: "אינני אדם חזק; כלל וכלל לא" – ענה לו: "להפך! לספר זה צורך. נחוץ כוח כדי לא לכתוב, כדי לא לספר. בספריי, בעיקר הראשונים, אבל גם בספר האחרון, 'השוקעים והניצולים', הרגשתי צורך עז להשיב את הסדר על כנו, לשוב ולהשליט סדר בעולם הכאוטי, להסביר לעצמי ולאחרים."

מקור וקרדיט : דליה וירצברג-רופא , כתב העת אלכסון , מאי 2024

ראו גם: 

מאת:  דליה  קרפל , פברואר 2009

בני וירצברג נולד בגרמניה בעיר אלטונה, כיום חלק מהמבורג, והיה בן יחיד להוריו. האב גבריאל גוסטב, סוחר אמיד, היה נתין פולני שהתערה בגרמניה. האם רחל היתה בוגרת אוניברסיטה שטיפלה בתינוק. בתצלום מ-1929 נראית האם מהודרת ומחייכת בגאווה ליד העגלה ובה בנימין בן השנה. אירועי ליל הבדולח בנובמבר 1938 קטעו ילדות מאושרת של בני, אז כמעט בן עשר, שלמד בבית הספר של הקהילה היהודית בהמבורג והיה, לפי הגדרתו בספר, "ילד מפונק של אמא".

הוריו נאסרו על ידי הגסטאפו, אך בזכות קשריהם שוחררו. הניסיון לשלוח את בני בטרנספורט ילדים שיצא לאנגליה לא הצליח וכעבור זמן קצר גורש אביו לפולין. ביולי 1939 נסעו בני ואמו בעקבות האב, והתגוררו בבית הדודה ברובע היהודי בעיר סוסנוביץ, בדרום פולין. בספטמבר כבש הצבא הגרמני את העיר.
מגטו סוסנוביץ נשלחו בני והוריו באוגוסט 42' לאושוויץ. האם נשלחה מיד לתאי הגזים ובני בן ה-14 הופרד מאביו ההמום, שהועלה על משאית. בני הבין שלא יזכה לראות שוב את אביו ובתעוזה בלתי רגילה ניגש אל אחד הקצינים וביקש בגרמנית רחמים על האב. קצין האס-אס שאליו פנה היה ד"ר יוזף מנגלה, אך הילד כמובן עוד לא ידע זאת. מנגלה נעתר משום מה לבקשת הילד היהודי, והורה לצרף את האב לחבורה של 17 נערים שנשלחו לעבוד.
בספר מגולל וירצברג את חייו באושוויץ, שם שימש מעין נער שליח בבית החולים ולמשך כמה שבועות אף היה משרתו האישי של מנגלה. בכל בוקר היה עליו לחכות לבואו של מנגלה, כדי להעמיד את האופנוע שלו בחניה. הוא היה מסייע לקצין האס-אס לחלוץ את מגפיו, מצחצח אותם, ובמשך היום היה עליו לעמוד לפקודתו. כך ראה וירצברג יום-יום את האסירים שקיבלו "טיפולים" מידיו של מנגלה.
"נכנסתי לאולם החולים וניסיתי לדובב מישהו מבין אלה שנותח, אך לשווא", כתב בספרו. "לא היה בכוחם להוציא הגה מפיהם. כעבור זמן רב, כשהחלו להתאושש, התברר שלכולם תחבושת מתחת לבטן ומעל לאיבר המין. עתה היה ברור מה שאירע: לכל אחד הוצא אשך אחד או שניהם".

יום אחד נקרא הנער להיכנס לחדר הניתוחים. "אחרון הצעירים שכב על השולחן בעיניים פקוחות", כתב. "הניתוח נערך בו בהרדמה מקומית. עכשיו הבנתי פשר הזעקות, והשתיקות המוזרות שלאחר מכן: זקיפי אס-אס סבבו במעגל את שולחן-הניתוח כשלועי אקדחיהם מכוונים אל המנותח. הם נראו כנהנים ממחזה מרתק. הצצתי בפניו של ד"ר מנגלה: היתה בו שלווה; נראה היה כמבצע ניתוח הומני להצלת חיי אדם…"

בסוף היום, כתב, "נצטוויתי לאסוף את הצנצנות וראיתי שבתוכן איברים מעוגלים, אחד או שניים. על גבי הצנצנות היו רשומים שני שמות, של היהודי שממנו נלקח האיבר, ושל איזה טייס גרמני, שלו הוא מיועד להשתלה. ד"ר מנגלה גמר, הודה לעוזריו ויצא מן החדר. אני נשאתי אחריו את הנרתיק עם הצנצנות. הוא החליף את לבושו, נכנס שוב לתוך מדיו. נתבקשתי לעזור לו בנעילת מגפיו. אחר יצאתי והתנעתי את אופנועו. הוא נפרד מן הסגל, דחף לידי שוב חתיכת שוקולד והסתלק".
וירצברג מספר בספרו גם על ביקורו של אייכמן במחנה (כעבור שנים, כשהתנהל משפטו של אייכמן בירושלים, נסע וירצברג לצפות בדיוני המשפט בכל פעם שהתפנה לכך. באותו זמן גם החליט לכתוב ספר עדות). בזכות "מעמדו" המיוחד הצליח וירצברג לשחרר את אביו משלוש סלקציות ולא פעם אף העביר לו מזון. הנער שרד איכשהו עד סוף 44' והמשיך לסייע לאביו, שנחלש והלך.
בינואר 45', בשיא החורף, כשהצבא הסובייטי התקרב, הוציאו הנאצים את האסירים למסע רגלי שכונה אחר כך "צעדת המוות". אביו היה כה חולה, עד שהתיישב כבר בתחילת המסע על האדמה הקפואה. בני סחב אותו ככל שהצליח, עד הרגע שבו אזלו כוחותיו של האב והוא התמוטט. קצין נאצי כיוון אליו את נשקו. "ראיתי להבה פורצת מלוע רובהו ואבא צנח ומת, מתבוסס בדמו", כתב וירצברג. "אבא, שהצלחתי שלוש פעמים להצילו מהמוות. נשמתו ריחפה מעלי, תוך כדי הליכתי וצעידתי. ויש שדימיתי כי אבי ואמי צועדים זה לצד זה יחד עמי ומחזיקים בי לבל תמוטט יד מרצחת גם אותי".

העבר העיק עליו

בנובמבר 45', לאחר כמה חודשים באיטליה, הגיע וירצברג ארצה במסגרת עליית הנוער. "נכנסנו לנמל חיפה בשבע בבוקר", כתב. "הרציפים המו אדם. מאות ואלפי אלפים. האמנם הטריחו כל אלה את עצמם בשעת בוקר המוקדמת כדי לראות אותנו, ראשוני הילדים הניצולים מהתופת הנאצית? ים של ידיים מניפות לעברנו מטפחות. האמנם כולם יהודים?"
35 ילדים בעלי סרטיפיקטים (רישיונות הגירה) מהבריטים באו על סיפונה של האונייה "פרינסס קתלין", ובהם גם השופט בדימוס נתן קליינברגר, חברו של וירצברג ואחד מגיבורי הספר. קליינברגר, יליד פולין, 1929, שהשתחרר ממחנה הריכוז מאוטהאוזן, זוכר איך כשהגיעו לחיפה קילף סבל בנמל אשכולית ונתן לו פלח.
"בני ואני נשארנו שנים בקשר", הוא אומר. "אי-אפשר היה לדעת שהוא ישלח יד בנפשו. הוא היה כמו כל הבחורים. דבר אחד הבדיל אותו, הוא הסתיר את העובדה שהוא יליד גרמניה והשים עצמו כאילו הוא אחד מאיתנו, כלומר מפולין. הוא לא דיבר פולנית, אבל ידע יידיש. במלחמת תש"ח נפגשנו הרבה במהלך הקרבות. יצא לנו לשמור בבתי המשאבות בדרך לירושלים וכשחברתי נפצעה בתאונה רציתי לבקר אותה ולא היה רכב. בני הלך איתי ברגל את כל הדרך וחזרה, זו היתה מחווה שהרשימה אותי. אני נפצעתי קשה במלחמה, איבדתי שתי ידיים ועין, ואחר כך למדתי משפטים והייתי שופט במחוזי, והקשר איכשהו נשמר. אני לא זוכר אותו כאדם מדוכדך, וההתאבדות שלו היכתה גלים בין החברים".
למראית עין היה וירצברג דוגמה לניצול שואה שהצליח לאחות את קרעי חייו ולהיות ישראלי. "בני היה מוכשר", אומר עמנואל מיטנברג, בן 79, פקיד בכיר בבנק שפרש לגמלאות ואחד מגיבורי הספר. "הוא צייר נהדר וניגן על מפוחית בצורה בלתי רגילה. היו לו פה ושם תקופות של דכדוך, אבל הוא היה יוצא מהן. למרות שהיה מצומצם בכסף הוא אהב דברים יפים ואסתטיים. שבוע לפני שהתאבד הוא כתב לנו מכתב שהפעם הדיכאון תפס אותו קשה ושהוא מקווה להתאושש".

 

0

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *