ברכה ראופמן שבגיל 7 הוסתרה ע“י יוליה , פולניה נוצריה, בתוך כוך קטן שנפער בערימת עצי הסקה

215

"הבור היה קטן מדי ולא היה אפשר אפילו לשבת בו. רק לשכב בתנוחה עובָּרית ולהושיט יד אל עבר הפתח שיוליה יצרה כדי לקחת את האוכל, שהיה מגיע לפעמים, ואת הכלי לצרכים, שממילא לא היו רבים."

כשירדו גשם, או שלג, יוליה  ( Pepiak Yulia )  הפולניה לא יכלה לצאת למחסן של העצים ולשבת על השרפרף.

היא גם היתה צריכה לתרץ כל צעד שלה. למה היא הולכת דווקא לשם? על כל צעד בבלז'ץ היו מאה עיניים, ככה הלכו בבלז'ץ, עם העיניים. זאת היתה תקופה שלכל דבר היו עיניים. לעצים, לקירות. את הכל ראו. אז כאשר ברכה שמעה את הגשם, היא ידעה שיוליה אולי לא תבוא לשבת ליד הבור. ומכיוון שאת השלג היא לא שמעה, היא לא ידעה למה יוליה לא באה, וחיכתה לראות את הנעליים שלה. לפעמים היו נכנסים לבור של הילדה ברכה עכברים.

פעם באה לשם משפחה שלמה של עכברים. אמא עכברה עם כמה גורים עכברונים. ברכה לחשה להם: אתם תהיו החברים שלי. פעם באו נמלים. אבל כשהן עקצו את ברכה והיה אסור לה להוציא הגה, היא מחצה אותן עם היד שהיא יכלה להזיז. ופעם הפתח שדרכו נכנסו האוויר והאור הוחשך פתאום.

מתוך החושך ברכה בת ה7  זיהתה את המגפיים המצוחצחים של הגרמנים. היא שמעה את הגרמנים מדברים עם יוליה. הם סיפרו לה ששלשום הרגו את כל הרחוב הסמוך אחרי שמצאו שם ילדה ואף אחד לא הלשין. לא היה צריך לבזבז עליהם שום כדור ושום הנפת כידון. זה פשוט מאוד, הם אמרו לה. המחנה נמצא בסך הכל חמש מאות מטרים מכאן, אם את מבינה למה אנחנו מתכוונים. חמש מאות מטרים. את יכולה להתחיל לספור. אבל אנחנו יודעים שאת אישה חכמה ונאמנה, הם אמרו לה. אנחנו יודעים שאם תדעי במקרה שיש באזור איזושהי ילדה, את לא תסכני את עצמך ואת המשפחה שלך, נכון?"

מקור :רוית ראופמן: ל'רגל הנסיבות', כנרת , זמורה דביר , 2019

ראו גם : 

עדותה של ברכה ראופמן / ארכיון יד ושם מוסר העדות: ראופמן ( ברכה ) ברוניסלבה( חטיבה: 3.0 עדויות יד ושם | מספר תיק: 13048 | מספר קלטת: VT-8487 | תאריך: 08.6.11 הנושאים המרכזיים בעדות: ראופמן  ברכה, ילידת  Lwow לבוב ( פולין 1935 ).

עדות על הילדות בלבוב, כיבוש גרמני ביוני 1941 ,סגירת גטו לבוב, החיים בגטו, החלפת תכשיטים בלחם, גירוש הסבתא לבלז'ץ, ברוטאליות האוקראינים, בריחה עם האם מהגטו באביב 1942 ,תפיסה ומאסר, לאחר כמה שבועות גירוש לבלז'ץ, החיים במחנה ההשמדה בלז'ץ באזור מגורי הסגל, עבודת האם כסוכנת בית של מפקד המחנה, צפיית העדה במשלוחי היהודים המגיעים להשמדה, לאחר כחודשיים הברחת העדה לכפר בלז'ץ לבית Pepiak Yulia הפולניה , לימים חסידת אומות העולם.

עקב החיפושים של הגרמנים  , מעבר להסתתרות בשדות הכפר, לאחר כשבועיים מעבר להסתתרות בדיר החזירים ובבית הקברות, לאחר כמה שבועות מסתור בבור בחצר הגברת יוליה פפיאק, השכיבה בבור בתנועת עובר במשך כשנה וחצי, ריח הגוויות הנשרפות במחנה ההשמדה הסמוך, קבלת מזון וסעד נפשי מגברת  יוליה פפיאק, שחרור ע"י הרוסים בקיץ 1944 ,המצב הפיזי והנפשי הקשה לאחר השהייה בבור, שיקום, הפגישה עם האם ששרדה, אנטישמיות אחרי המלחמה, עלייה לישראל ב-1948.

מקור

מאגר חסידי אומות העולם ביד ושם

https://bit.ly/2Ryq36r

קטע העדות של ברכה ראופמן המתייחס למחנה בלז'ץ ולבריחה שלה כילדה מהמחנה  

ש. בתור מה, מה אימא צריכה לעשות שם במחנה ההשמדה בלז'ץ?

ת. בתור סוכנת בית שלו, אשת כל-בו, מה שנקרא, לא יודעת, מה היא עשתה שמה כשאני לא ראיתי.

ש. את מדברת על מפקד המחנה?

ת. כן.

ש. ואת איתה?

ת. ואני איתה, אבל איתה לא בתוך הבית של הקומנדנט, היה איזה מחסן או משהו בבית הסמוך, שמה נתנו לנו מזרונים ושם ישנו, ואמרו לי לא להתקרב לגדר הפנימית, שבאמת לא היה צריך הרבה להתקרב, ראו מה שהולך שמה, פחות או יותר, כשהוציאו את הגוויות ראיתי, כשהכניסו אותם, לא כל כך ראיתי, כשהגיעה הרכבת, הרי הרכבת נכנסה ישר, היא עברה את המחנה החיצוני ונכנסה ישר לתוך המחנה הפנימי, ובמחנה הפנימי, מה שיכולתי לראות, שפירקו אותם מהרכבת, כל אלה שהגיעו

ש. איך, באיזו צורה, מה את ראית?

ת. מה שהופתעתי ונדהמתי בעצם, שראיתי כמה אנשים יוצאים מקרון רכבת כזה, זה היה משהו מדהים, זאת אומרת, לפי ההבנה שלי אז, היו מאות, יכול להיות שלא היו מאות, אבל לפי ההבנה שלי אז, היו מאות, חשבתי לעצמי, כשניסיתי לשאול את אימא שלי היא עשתה לי ככה, שאני לא אשאל, היא לא תדבר.

הייתה תקופה שהוציאו מריצות ועגלות לעוד גופות, אני ראיתי שגופות היו מוערמים בערמות, והם היו עירומים, כמובן, אנשים עירומים, גם כן, מרחוק, אין לי תמונה בתקריב.

ש. איך את מתמודדת עם מה שאת רואה? את רואה מראות נוראים, איך את מתמודדת עם זה?

ת. מסתגרת.

 ש. ואת לא מדברת על זה עם אף אחד.

ת. אני מנסה לדבר על זה עם אימא שלי, אבל היא כל הזמן עושה לי..

ש. אימא לא מדברת איתך על זה

ת. לא מדברת איתי על זה, ולא מדברת איתי כמעט על שום דבר, מדברת איתי על: "תיכנסי לישון, כבר חושך, אני אצטרף עוד מעט", ו"אל תלכי לשמה", כל הזמן זה "אל תלכי לשמה", אבל גם ה"אל תלכי שמה", אני שומעת את זה מפי הרבה אנשי צוות פנימי שהם היו פולנים, זאת אומרת במחנה החיצוני היו גם אנשים שעבדו, אנשים שכנראה עבדו בעבודות בית או משהו, כולם אמרו לי: "אל תלכי לשמה", אבל ילד חייב לראות, ילד שאין לו מה לעשות, ספרים פולניים…, היה איזשהו גוי, שהוא עבד ברכבת, אני נפגשתי איתו אחרי המלחמה, אבל הוא לא זכר את זה, שהוא הביא לי ספרים בפולנית.

ש. כשאת נמצאת שם בעצם, בחודשיים האלה, את נמצאת בתקופת שיא ההשמדה, ואיכשהו את כביכול מנהלת חיים, בטח שלא נורמאלים, עדיין אין לך חברות, כמו שלא היו לך מעולם, אין לך שום ילדות, בעצם את צמודה לאימא שלך.

ת. הם גזלו ממני את כל הילדות.

ש. את כל הילדות, צמודה לאימא, עם ספר..

ת. מכל הבחינות הם גזלו ממני את כל הילדות

ש. איך את מעבירה שם את הימים, חודשיים זה הרבה זמן, בטח לילדה

ת. מסתובבת הרבה, וכנראה שיש לי נפש צוענייה, גם היום אני הולכת הרבה מאוד ברגל, למרות שיש לי אוטו

ש. את אוהבת ללכת ברגל ?

ת. המון, המון, זה גם משהו…, טוב, בהמשך הזמן תביני גם, למה עד היום אני משתמשת הרבה ברגליים, אבל אז כן, הלכתי פה, הלכתי פה, אני לא יודעת מה, היה לי אולי איזה בובה סמרטוט, אז שיחקתי איתה, לא שאני זוכרת ממש, אבל אני לא זוכרת איך העברתי את הימים. חיים שמה מחושך לחושך, זה לא שהיום מדליקים את החשמל וממשיכים את הערב, ברגע שהשמש, אם יש שמש בכלל, בחורף אין שמש, והרבה פעמים גם בקיץ אין שמש, מקום קר מאוד, דרך אגב, אין הרבה שעות, כל כך הרבה שעות אור, כמו שאנחנו רגילים פה.

 

ש. מה קורה אחרי חודשיים?

ת. קורה הוא שאימא שלי עומדת בחצר, ואחיה מגיע עם עגלת הלחם, הוא הגיע למחנה החיצוני של בלז'ץ ופרק שמה…הוא הביא את הלחם בסלים כאלה גבוהים, בערך, אני חושבת, יותר ממטר גובה, סלים מקש, עם כיסוי, שבזה הוא מביא את הלחם מהמאפייה לכל הסגל, אני לא הכרתי אותו.

ש. הוא, בואי נזכיר שוב, זה הדוד שחי במסווה

ת. כן, והוא יצר קשר עין עם אימא שלי, לא ניגש, לא דיבר, יצר קשר עין בין אחים, היא הייתה האחות הבכורה, הוא היה האח האחרון, הכי צעיר, כנראה שהיה להם איזשהו קשר טלפתי, היא הראתה ככה בעין עלי ואמרה…, עשתה לו ככה סימן "תיקח אותה מפה", ואז אני הייתי חופשית לגשת לעגלת הלחם, אז הוא אומר לי: "בפעם הבאה שאני מביא לחם…, אל תדברי עם אף אחד, אל תגידי שום דבר, פעם הבאה שאני מביא את הלחם, מוציא את הלחם מהסלים , אני נותן לך סימן, תיכנסי לסל ותכסי את עצמך בשק", זה לקח עוד קצת זמן, בפעם הבאה שהוא הגיע, אני כבר שמעתי שהעגלה מגיעה, אני כבר הייתי בחוץ, הוא לקח סל אחד של לחם והכניס אותו בפנים, הוציא אותו החוצה, ניכנס עם הסל המלא, השאיר את הסל הריק בעגלה ועשה לי ככה עם העין, קרץ לי עם העין, ואני הסתובבתי, הסתכלתי מסביב, שאף אחד לא רואה וזינקתי לתוך הסל, כיסיתי את עצמי עם השקים, הוא חזר מיד עם הסל הריק השני, עלה על העגלה, נתן גלופ לסוס, והיינו בחוץ.

ש. אימא שלך מכינה אותך לבריחה הזאת?

ת. לא.

ש. היא לא דיברה איתך על זה מילה

? ת. לא.

מקור וקרדיט :

אנחנו כאן 70 שנה למבצע ריינהרד, מינהל חברה ונוער , משרד החינוך , 2012

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *