"בשמיים רצו שנחיה": המסע מהגיהנום לארץ החיים

235

מאת : דובי איכנולד

הטרגדיה הנוראה שאבא עבר בשואה, הבחירה להקים משפחה חדשה בישראל, ההדחקה שאיפשרה חיים אופטימיים וספוגים באמונה, המפגש המחודש עם הרוע במחנות ההשמדה בפולין – והמשימה לתעד את מה שקרה שם למען העתיד.

אבא שורד את אושוויץ

אבא הכיר על בשרו את ממלכת המוות בהיותו נער בן 15. הוריו נלקחו להשמדה בגטו בנדין שליד קרקוב. הוא נותר לבד בבית עם שמונת אחיו ואחיותיו הקטנים. כולם הגיעו לרמפה באושוויץ – ומשם לתאי הגזים.

ברדתם מהרכבת ערכו החיילים הגרמנים סלקציה ושאלו את אבא לגילו. בחושיו הבין כי תשובתו תהיה הרת גורל, החליט לשקר ולהשיב שהוא בן 18. אבא שרד את הגטו, את הסלקציות, את אושוויץ, את מחנות העבודה ואת צעדת המוות, ובשנת 49' עלה לישראל והתגייס לצה"ל. בודד בעולם.

אני מניח שאז אבא נהפך לאדם שאותו פגשתי בהמשך חיי. גדלתי בבית שזוועות השואה לא נכחו בו במלוא כובדן ואימתן. העולם של ימי החושך והכאוס הסתיים שם, באותו מטרופולין של המוות. אבי החליט שהמשך חייו בישראל יהיה ניסיון בלתי מתפשר לחוות עולם נורמלי. הוא לא שכח לרגע את בני משפחתו שנרצחו בתאי הגזים, התגעגע אליהם, אך פיתח מנגנוני הגנה ולימד את עצמו לחיות עם ההדחקה -כדי להעניק לשלושת ילדיו חיים נטולי רוע מפלצתי, מעשה ידי אדם. הוא נישא לאמי, שרה, צברית, ילידת ירושלים, הוקסם מהמשפחתיות שפגש בביתה, ואימץ את בני משפחתה כמשפחתו.

לפני אחת מנסיעותיי לפולין נפגשתי עם הסופר יורם קניוק. הוא היה אז בסוף ימיו, כאוב מאוד ממחלת הסרטן. כשסיפרתי לו על נסיעתי המתוכננת, התפרץ בו זעם שנשא בתוכו עשרות שנים. קניוק, שנולד וגדל בישראל, עבד בנעוריו בנמל תל אביב וזכר היטב את הניצולים – אודים מוצלים מהתופת – יורדים מהסירות שהובילו אותם מאירופה.

בעצב עמוק אמר כי אינו מסוגל לשכוח את העוול שנעשה לניצולים. "לעולם לא נצליח לכפר על מה שאנחנו, הצברים הפלמ"חניקים, עשינו לניצולים שהגיעו לארץ הלוהטת בחליפותיהם האירופיות, ביקשו חוף מבטחים אך מצאו אטימות, עוינות ולעג. לא הבנו את משמעות המבט החלול בעיניהם. במקום לעטוף אותם באהבה וקבלה, התעללנו בהם, צחקנו עליהם. ביהירות פלמ"חניקית קראנו להם 'סבונים'". קניוק נפטר שבוע לאחר חשבון הנפש הנוקב הזה.

להמשך הכתבה של דובי איכנולד

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *