בת ה-6 שהגיעה במקרה מא"י  לפולין ונשלחה לברגן בלזן

70

היא נולדה בישראל, היא צברית, אך גם ניצולת שואה. היא ראתה זוועות בילדותה – אך שרדה, הקימה משפחה, ניצחה. זהו סיפורה הלא ייאמן של דליה גביש, אשר הגיעה עם אמה לפולין ערב פרוץ המלחמה – ומצאה את עצמה מוקפת רוע, זוועות ומוות.

דליה גביש שנולדה בחיפה ב-1937 הגיעה עם אמה לביקור מקרי בפולין ומצאה עצמה במחנה ריכוז.

"בשנת 1935 חזר אבי לטרנוב, התחתן עם אהובת לבו – אמי – וביחד הם עלו לארץ ישראל והשתקעו בחיפה. בשנת 1937 נולדתי בחיפה – וזכיתי בתואר הנחשק "צברית".

אמי סבלה מבעיה רפואית, ובשנת 1939החליטה לחזור לפולין כדי לעבור ניתוח. התכנית הייתה שבזמן האשפוז אני – פעוטה בת שנתיים – אהיה אצל סבי וסבתי. במאי 1939 הגענו לפולין, תמימים ולא מודעים לזוועה הקרבה ובאה.

אימא עברה את הניתוח בהצלחה, ובעודה מתאוששת בבית החולים פלש הצבא הגרמני לפולין. הרופאים כולם ברחו מבית החולים, ואמי מצאה את עצמה מטופלת ללא מטפלים… בסופו של יום החלימה אמי וחזרה לביתם של סבי וסבתי. אימא ניסתה לעזוב את טרנוב ולנסוע לעיר אחרת – אך ללא הצלחה.

הקשר עם אבא, שנשאר בארץ, נותק. הגרמנים היו בכל מקום, ולא אשכח את היום שבו נכנסו לביתנו. אחד מהם פנה לסבי וסטר לו בחוזקה. דם כיסה את פניו של סבי, ואני התאפקתי בכל כוחי שלא לבכות.

הוכנסו לגטאות. אימא שלי לימדה אותי תפילות, סיפרה לי סיפורי ילדים, אמרה שאבא שלי מחכה לי בחיפה והבטיחה לי צעצועים ודברים טובים. בזכותה הרגשתי פחות את הזוועות. ללא ספק, היא הייתה גיבורה.

מדי יום הייתה אימא צריכה ללכת לעבוד, ומכיוון שלא סמכה על איש – לקחה אותי יחד אתה. מכר של אמי היה עוטף אותי במעילו כדי שלא אתגלה, והיינו יוצאים מהגטו וצועדים ברגל לצד הארי. הוכנסתי לאולם גדול שהיה למעשה מפעל להכנת מדים גרמניים, ושם היו מכסים אותי. אימא ישבה לא רחוק ממני ותפרה – ורק בדיעבד, כשהפכתי לאימא בעצמי, הבנתי את תחושותיה. את הפחד שמא הילדה בת הארבע תתעטש, ויבוא מפקח וייקח את ילדתה אל מותה.

החיים לא היו קלים. אמנם הייתי ילדה ולא הבנתי הכול, אך עד היום אני זוכרת את הפחד שתקף אותי בכל פעם שראיתי את מדי הגסטפו. בעיקר את המדים השחורים, אלו עם ציורי הגולגולות עליהם. אני גם זוכרת את הפעם הראשונה שהרגשתי רעב. הייתי מאוד רעבה, עמדתי ליד הרגל של אימא ואמרתי: "ממוש, אני רוצה משהו לפה". אימא לקחה את הקליפה של הלחם, פיזרה עליה סוכר והכניסה לי לפה.

הייתי נפוחה מתת-תזונה והיו לי בעיות בחניכיים ובאוזניים. גם אימא הייתה שדופה. עברנו ממקום למקום, וגם בברגן בלזן "ביקרנו". איבדנו בני משפחה, חברים, מכרים ושכנים, וידענו סבל וכאב. ואז, במאי 1945, ביום בהיר אחד – ואנחנו כבר בעיירה בצרפת שאליה נלקחנו עם משפחות נוספות – צלצלו הפעמונים. הגרמנים נעלמו, המלחמה הסתיימה, וחיפושי הקרובים החלו. לשמחתנו לא היה גבול כשקיבלנו מכתב מאבא. נודע לו שאנו בחיים, ובעזרת ארגונים התנדבותיים שונים הצליח לאתר את מקומנו.
התחלנו להיערך לחזרה הביתה, לארץ ישראל. עלינו על אנייה – ובספטמבר 1945, בראש השנה, הגענו לנמל חיפה. אבא חיכה לנו בנמל, אסף אותנו לביתו, והתחלתי לחיות מחדש – בת חורין, יהודייה, צברית.

יש לי בן ושתי בנות, עשרה נכדים שמתוכם ארבעה הם חיילי צה"ל – וזה הניצחון שלנו, של השורדים, של הניצולים."

לעדות המקורית

דליה גביש – סיפורה של צברית וניצולת שואה

ראו גם : בת ה-6 שהגיעה במקרה לפולין ונשלחה לברגן בלזן

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *