"ילד שוכב במיטה, הוא רוצה לישון. איננו יכול להירדם. הרעב מציק לו וסוחט אותו. בחדר שקט. כולם ישנים, אימא, אבא ואחות קטנה, ושם בארגז מונח חצי ככר לחם. אולי הוא ירד בשקט ויחתוך פרוסה קטנה ודקה, פרוסונת דקיקה, אף אחד לא ירגיש. המצפון לא מרשה, הלחם הזה צריך להספיק לעוד יומיים, כבר חתכו מן הלחם מעל למותר. פולמוס בין הרעב והמצפון. גם כך זה לא יספיק, בין כך ובין כך אכלתם יותר מדי, קח! קח! רק פרוסה קטנה. לא, אומר המצפון הלחם הזה הוא של אמך, של אחיך ושל אחותך הקטנה, אל תיקח מהם, גם הם רעבים כמוך.
בסופו של דבר ניצח הרעב. הילד שוכב במיטה מכוסה מעל לראש ונוגס מן הלחם היבש הטבול בדמעותיו המלוחות…"
(שרה פלגר-זיסקנד, "העטרה שאבדה", בית לוחמי הגיטאות והקיבוץ המאוחד, תשל"ח, עמ' 54-53)
