דב וייסברג , ילד בן 13 באקציה של אוגוסט 1942

266

 

"אמי נלקחה בזמן הפעולות הגדולות, שגרמנים נכנסו לגטו לקחת מספרים גדולים של יהודים – אקציה. אמי נלקחה יחד אתי ועם אחי באקציה הגדולה של אוגוסט 1942. אקציה ידועה, הגדולה ביותר, אז נלקחו למוות במחנה בלז'ץ 50 אלף יהודים, שזה כולל שתי סבתות, דודות, בני דודים, וגם אימא ואני נלקחנו. בזמן שהיינו במקום איסוף אומשץ פלאג, יותר ויותר יהודים נכנסים, ואימא ידעה שאנחנו נוסעים למוות, אח שלי היה צעיר בשנתיים ממני, והייתה שם כניסה דרך שער אחד, והתמונה נמצאת בספר. עמדנו שם, ואימא אמרה: תברחו, תברחו. אנחנו – עדיין ילדים – פחדנו, אני בן 13 ואחי 11, פחדנו ולא רצינו. ואימא אז השתמשה בטריק, אמרה: אני אברח אחריכם. היא ידעה טוב מאוד שהיא לא תוכל לברוח, אבל שהרבה אנשים נכנסו דרך השער לחצר שהייתה סגורה מכל הכיוונים, חצר של בית מגורים עם כמה מאות תושבים. היא אמרה: תברחו בין הרגליים של האנשים. שנינו היינו קטנים ורזים, אבל בין הרגליים והנעליים של קציני אס-אס ששמרו על כל האזור הזה ושוטרים אוקראינים, אנחנו שנינו יצאנו – ואנחנו ברחוב."

"היינו ברחוב, ואין עלינו שום סימן שאנחנו יהודים. הלכנו מהר, אבל לא בריצה, למקום העבודה של אבא בבית חרושת טקסטיל, זה היה מקום שבו אבא שלי עבד עוד מזמן הסובייטים. הפירמה לא הייתה קיימת לפני המלחמה. הגרמנים הפכו את זה לבית חרושת לאריגים בשביל מדי צבא גרמניים. אבא שלי לקח אותי בין העובדים, כולם היו שם יהודים, ואבא שלי השאיר אותי ואת אחי במשך מספר ימים עד שהאקציה תיגמר. אנחנו נשארנו שם והיה מעט מאוד לאכול אבל מספיק, היה מה לשתות מים ותה. עד שהאקציה הסתיימה. כשהיא נסתיימה חזרנו לגטו, הוא הוקטן בהרבה. אנחנו כבר לא היינו באותה הדירה שגרנו עם אימא, אנחנו כבר בלעדיה ובלי כל יתר המשפחה.
גרנו אז מספר משפחות בדירה של שני חדרים, 26 אנשים, דירה של שני חדרים ומטבח. לא היו מים זורמים אלא איזה באר בחצר, לא היו שירותים עם מים אלא בוטקה בחצר עם חור ואדמה. ושם היו 26 אנשים, כל יום יוצאים לעבודה ואין זמן להתרחץ אז לא התרחצנו. המשכתי ללכת עם אבא לעבודה, ואבא שלי סידר עם פרוטקציה אצל האנשים שעבד אצלם, וקיבלו גם אותי לעבודה. הוא עשה אותי מבוגר יותר. התחלתי לעבוד כפועל בבית חרושת לטקסטיל. אח שלי, שנתיים צעיר ממני, הוא לא היה יכול – אותו אי אפשר היה לקבל לעבודה. אבל אבא שלי סידר עם עוזרת הבית שלנו מלפני המלחמה, היא לקחה את אחי להורים שלה שהיה להם משק, בית קטן בכפר, על יד עיר קטנה במרחק של 70 קילומטרים מלבוב – כאילו עוד בן אחד למשפחה שישמרו עליו עד סוף המלחמה, ואבא שלי שילם לה סכומי כסף גדולים."

"בינתיים הגרמנים הוציאו חוק שבכל משפחה פולנית, משפחת איכרים, מותר שיישאר בן אחד שיעזור להורים בעבודה במשק. האחרים ייסעו לגרמניה לעבוד בתעשייה או בחקלאות, כי רוב הגרמנים היו בחזית במלחמה אז אין מי שיעבוד. ואז נעשתה בעיה: למשפחת יארוש יש בן אחד נוסף, הם החליטו לא למסור את הבן שלהם לגרמניה והחזירו את אחי לאבא. זושה, העוזרת, לקחה את אחי והחזירה אותו לאבא. אז הייתי כבר כמה חודשים בוורשה, אבל זה היה ב-16 במרץ 1943. יומיים לפני זה, ב-14, קבוצה קטנה של יהודים אחדים הצליחו לברוח ממחנה יאנובסקה, זה היה מחנה בלבוב, ובהזדמנות הזאת גרמני אחד נפצע ע"י אחד היהודים, והגרמנים החליטו להעניש את היהודים. אחי חזר לגטו ב-16, למחרת נכנסה קבוצה גדולה של אנשי אס-אס ולקחו 200 ילדים למוות, ביניהם את אחי ואת בנו של דוד שלי אח של אבי. הדוד נרצח הרבה יותר מוקדם, אבל הבן היה עם אבא שלי. כשלקחו מאבא שלי את בנו ואת בן אחיו והוא ידע לאן לוקחים אותם, הוא התנדב ללכת אִתם. הרשו לו ללכת, כל הקבוצה הזאת של 200 הילדים ואבא שלי הוצאו להורג ביריות במחנה יאנובסקה."

מקור וקרדיט :

דב וייסברג – התמלול המלא

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *