דוד לאור, אבי "ילדי טהרן", 2002-1915

74

מפולין לארץ ישראל – דרך טהרן, קראצ'י וסואץ

דוד לאור, אבי "ילדי טהרן", 2002-1915

הוא נולד בקרמינצ'וק שבאוקראינה, ובגיל רך חווה פוגרום שעשו קוזקים בכפרו. הוא גדל בווילנה אך בהיותו בר מצווה החליט לא להיות דתי כסבו, הרב מרדכי ורניק. הוא למד בגימנסיה "תושיה", היה פעיל בשומר הצעיר וערב מלחמת העולם השנייה גויס לצבא הפולני. כשפלשו הנאצים לפולין הוא כמעט נורה למוות על ידי חייל גרמני, אך הצליח לברוח מזרחה אל בית סבתו בפינסק. בקיץ 1941 הוא נעצר על ידי הנ-ק-וו-ד בגין פעילות ציונית ונשלח לעבודות כפייה.

עם פלישת הנאצים לבריה"מ, ביוני 1941, התירו הרוסים לפליטים הפולנים שגורשו לסיביר ולמקומות אחרים (בהם היהודים) לחזור לאזורים החמים יותר של בריה"מ, ולמספר יתומים – להצטרף לצבא אנדרס הפולני, שיצא לאיראן, לקראת הצטרפותו למערכה נגד גרמניה. דוד נתן לקצין צי רוסי את מגפיו בתמורה למדים, ועמם הצליח להתגלגל מקארליה עד איראן. בקיץ 1942 הוקם בית יתומים בטהרן עבור ילדים יהודים והוא התמנה כמנהלו. הוא החל במלאכה הקשה של איסוף ילדים יהודים מפולין, שנמסרו למוסדות נוצריים והגיעו עם צבא אנדרס לאיראן.

כשהלך עם אחד הילדים לחלץ את אחותו, שנחשבה כבר לנוצרייה, היא דחתה את אחיה בבוז: "אינני סובלת יהודונים מסריחים שצלבו את ישו!" הוא נתן לילדים בגד, מזון ותקווה, וכדברי האלוף חיים ארז, אחד הילדים, החזיר להם את הברק לעיניים. כל בוקר התייצבו הילדים למסדר, שרו את ההימנון "אנו עולים ושרים, על חורבות ופגרים!" וגמעו בצמא את סיפורי המדריכים על ארץ ישראל עם השמש החמה ותפוחי הזהב. הוא גייס כמדריכה נערה בשם רחל דרקסלר, שאף היא עברה מסע ייסורים דומה בבריה"מ. לימים תהיה לאשתו. את סיפורם הביאה דבורה עומר ב"התחנה – טהרן".

בערב יום הכיפורים הוא הוליך את הילדים לבית הכנסת בטהרן לתפילת כל נדרי, והצטרף לבכיים. בנובמבר 1942 הוא דיווח: "בין הקטנים מורגשת 'התבגרות שלא בעתה' וצחוק ילדים אינו מופיע על פניהם". ניסיון להגיע לארץ ישראל דרך עיראק נכשל ולכן הפליגה הקבוצה באנייה לקראצ'י. אחרי שבועיים בחום המתיש הפליגו הילדים באונייה אחרת למצרים, מתחמקים ממוקשים ימיים. מנמל סואץ הם הוסעו ברכבת דרך סיני לארץ ישראל וב-18 בפברואר 1943 הגיעו 719 הילדים לארץ, והתקבלו בהתרגשות רבה. לצד האושר נתקף דוד, ששינה כבר שמו ללאור, בתחושת ריקנות משום שתפקידו תם. הוא נפגש עם אחיו צבי, שעלה לפני שנים וזה הציע לו להצטרף לקיבוצו יקום. דוד העדיף ללכת עם כמה מחניכיו למשמר העמק, אולם אחרי ששמע מיעקב חזן שבחים על בריה"מ ועל סטלין "שמש העמים", החליט לעזוב. אחרי המלחמה נודע לו כי איש ממשפחתו לא שרד.

דוד התגייס לצה"ל, היה ממקימי מח"ל (מתנדבי חו"ל) ומראשוני חיל הסעד. הוא הושאל לאגודה למען החייל, שם פעל רבות להקמתם של מתקנים בכל רחבי הארץ, וכן היה פעיל ב"בני ברית". אולם לבו נותר עם "ילדיו", שעליהם כתב נתן אלתרמן כי "גם אחרי שירבו הם שנים ויזקינו… ייקראו הם עדיין ילדי טהרן". הוא הצטער על הפולמוס שעורר מפעלו (עיתונים חרדיים ממשיכים להעלות עד היום את הטענות, שהושמעו כבר אז, על "הוצאתם של ילדי טהרן לשמד" כביכול, משום שבארץ לא נשלחו לחינוך חרדי).

הוא עקב אחרי השתלבותם הלא קלה של הילדים בחברה הצברית (השתלבות שבן ציון תומר, מילדי טהרן, תיאר במחזהו "ילדי הצל"), ודאב את נפילתם של 45 מהם במלחמות ישראל, בהם אורי בר, שהסתער עם רובה מיושן על הטנק הסורי בדגניה; הדסה (הלינקה) למפל שכאלחוטאית בפלמ"ח נפלה בקרב לטרון; ועמנואל לנדאו, שהיה אחד מתריסר מקבלי אות הגבורה בתש"ח (את שמם הנציח בספר אחד המדריכים, מאיר אהד). הוא אירגן כנסים מרגשים בימי השנה לעלייה והתגאה בהצלחת ילדי טהרן, כמו אלימלך (מיילך) כנר, לשעבר סגן ראש העיר פתח תקוה, הרב יוסף גליקסברג, רבה הראשי של גבעתיים, האלופים יאנוש בן-גל וחיים ארז, איש הכלכלה אריה מינטקביץ' ואחרים.

לכתבה המלאה בעיתון "הארץ"

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *