מחקר : דרכי ההתמודדות של ילדים יהודים בזמן השואה

399

Monnig, Elizabeth. “Coping Strategies of Jewish Children Who Suffered the Holocaust”, Arizona Journal of Interdisciplinary Studies, Volume 3,  Spring 2014

סיכמה מאנגלית וערכה: צפרית גרינברג , עורכת התוכן המשותפת , מיזם התיעוד המקוון ילדים בשואה

 הילדים היהודיים סבלו פיזית ופסיכולוגית ממוראות השואה. רבים מהניצולים לא שכחו כל ימי חייהם את היעדר הנורמליות, את תחושת אובדן הזהות והילדות האבודה. כדי להתגבר על ההשפעות הקשות של הכאוס בחייהם, היו הילדים משחקים במשחקים ובצעצועים כדי לשחזר באמצעותם את התחושות המנחמות שהיו עולות בהם בימים עברו. בחלק מהגטאות יכלו הילדים לעסוק באמנות ובדרמה כדרך לבריחה מהמציאות וכמקור לביטוי עצמי. ארגוני הנוער בגטאות טיפחו סולידריות בין הילדים וסיפקו הזדמנויות לפעילות קבוצתית למען מטרה משותפת. חלק מהילדים מצאו שכתיבת יומנים היא מקור לנחמה ומטרה בחיים שהיו לכאורה חסרי משמעות. ניתן לומר שהילדים היהודים השתמשו באמנות, במשחק, בכתיבה ובלמידה כאמצעי להסחת הדעת מהזוועות סביבם, למציאת מטרה לחייהם ולהתגברות על הנזק הפיזי והפסיכולוגי של השואה.

התבגרות בטרם עת

הילדים נאלצו להתבגר מוקדם יותר מאשר ילדים במציאות נורמלית, זאת בשל האלימות המתמדת, הפחד והרעב שאפיינו את חיי היהודים בתקופה זו. ניצולת השואה, רג'ין דונר, סיכמה את החוויה שלה באמירה, "הפסדתי את הילדות שלי ואת כל הטוב שבשנות ההתבגרות".  ילד יהודי נוסף, האנוס האצנבורג, שהיה במחנה המעבר בטרזיינשטט, כתב שיר הממחיש את הכוח ההרסני של המשטר הנאצי: "הייתי פעם ילד קטן, לפני שלוש שנים. הילד ההוא התגעגע לעולמות אחרים. אבל עכשיו אני כבר לא ילד, מכיוון שלמדתי לשנוא. אני אדם מבוגר עכשיו, הכרתי מהו פחד". נראה כי מעשי הזוועה בחיי היומיום והחיפוש אחר דרכי הישרדות הפכו ילדים אלה למבוגרים בטרם עת.

לבד בעולם

ילדים שנותרו לבד, בזמן שהיו זקוקים יותר מכל לתמיכה והדרכה של הורים, נאלצו לסמוך על יכולת ההישרדות והתושיה שלהם. הפחד להיות לבד היה אחד האיומים הבולטים ביותר לילדים במהלך השואה. לאה המרשטיין זילברשטיין מתארת את תחושת הנטישה המוחלטת: "אין אף אחד שינחם אותך, אין אף אחד שיגיד לך שזה בסדר, יהיה טוב יותר, תחזיקי מעמד. בידוד מוחלט, בדידות מוחלטת. זו הרגשה נוראית. את יודעת שאת נמצאת בין אנשים אבל את כאילו על אי לגמרי לבד. אין ממי לבקש עזרה. אין ממי לבקש עצה. וצריך לקבל החלטות מסכנות חיים לגמרי לבד ובזמן קצר מאוד. אי אפשר היה לדעת אם ההחלטה שקיבלת תועיל לך או תזיק לקיומך". ילדים אלה שנותרו לבדם בצעירותם התקשו לעיתים קרובות לפתח חיבה או אינטימיות עם אחרים, גם כשבגרו. התחושה של להיות לבד, השאירה את רישומה על נפשם עוד שנים רבות.

משבר זהות

ילדי השואה היהודים סבלו משינוי מתמיד, בלבול וחוסר וודאות לגבי זהותם. לעתים נשלחו הילדים למחבוא כדי להגן עליהם והופרדו מהוריהם. מסיבה זו, רבים מהם הרגישו שננטשו על ידי הוריהם. לפני שנשלחו למחבוא היה עליהם  לשנן זהות חדשה ולא לגלות לעולם שהם יהודים. חלקם, נשלחו למנזרים נוצריים ונדרשו לשנן תפילות ולהשתתף במיסה. ההתחזות גרמה לחלק מהם לאמץ את האמונה והזהות הנוצרית. ילדים אחרים לא זכרו את הוריהם האמיתיים וביקשו להישאר עם משפחות האומנה שלהם לאחר המלחמה. היו גם כאלה שלא ידעו שהם יהודים עוד שנים רבות לאחר השואה, והדבר נודע להם רק כאשר התבשרו על כך על ידי משפחות האומנה שלהם. הבלבול ומשבר הזהות שנגרם לילדים אלה לא נפתר במקרים רבים גם לאחר המלחמה.

תחושת השפלה ונחיתות

עוד פגיעה קשה שחוו הילדים הייתה האנטישמיות וההשפלה הרגשית שנלוותה אליה. בשנים הראשונות של השלטון הנאצי, חוו הילדים דעות קדומות והשפלה על בסיס יומיומי, במיוחד בבית הספר. הם ננטשו על ידי חבריהם בני גילם הלא-יהודים, ונאלצו לשמוע הרצאות אנטישמיות ממוריהם. הלחץ החיצוני וההדרה המתמדת, השפיעו מאוד על ההערכה העצמית שלהם. החל מנובמבר 1938, ילדים יהודים נאלצו לעזוב את בתי הספר האריים. חלקם הצליחו ללמוד בבתי ספר יהודיים, אך ילדים יהודים אחרים, כמו דוד רובינוביץ', לא הצליחו. בהמשך כאשר נאסר על תלמידים יהודיים ללמוד בבית הספר, כתב דוד: "כשאני חושב איך הייתי הולך לבית הספר, אני רוצה לבכות, והיום אני צריך להישאר בבית ולא יכול ללכת לשום מקום". מצב זה גרם לילדים להרגיש שעצם קיומם מנוגד לטבע, שהם נחותים מהילדים האריים, ואינם ראויים לחיות בגלל נחיתות זו.

צעצועים, משחקים ואמנות כמקור לנחמה

הצעצועים, עימם שיחקו הילדים בגטאות, היו כאמור מקור לנחמה, קיבלו משמעות מיוחדת ונתפסו לעיתים כתחליף למשפחה שאבדה. הילדים מצאו בצעצועים מקור לאהבה דמיונית כתחליף לאהבה ולתמיכה של המשפחה שאבדה.

במחנה המעבר טרזינשטט, הייתה לילדים הזדמנות לעסוק באמנות תחת הנחייתה של המורה פרידל דיקר-ברנדייס. דיקר-ברנדייס לימדה את הילדים טכניקות אומנותיות ועודדה אותם להביע את רגשותיהם הפנימיים באמצעים אמנותיים. האמנות נתנה להם כלים להתגבר במקצת על הפחד והתלאות של חיי היומיום. הציורים שציירו הילדים מהמחנה לא היו עצובים אלא צוירו בצבעים עליזים. באחד מהם טרזיינשטט נראה ככפר מוקף בירק. נראה שהילדים השתמשו ביצירות האמנות שלהם כדי לתאר את העולם כפי שהיו רוצים שיראה. יצירות האמנות של הילדים עזרו להם ליצור עולם שבמציאות כבר לא היו חלק ממנו, וכך נתנו  ביטוי ומוצא לרגשותיהם הפנימיים.

בטרזיינשטט, הילדים השתתפו באופן פעיל בהופעות של מחזות זמר ומחזות. חלקם אף היו חברים במקהלת ילדים. אופרת הילדים "ברונדיבר" הייתה כל כך פופולרית בקרב ילדים ומבוגרים כאחד והוצגה חמישים ותשע פעמים במחנה הריכוז. הצלחת המופע נבעה כנראה מהעובדה שהאופרה מסתיימת עם ניצחון הילדים על המפלצת הרעה ברונדיבר. ההשתתפות במופע והצפייה בו העניקו עידוד כלשהו, מעט אושר והסחת הדעת מהחיים בגטו.

טרזינשטט היה חריג בקרב מחנות הריכוז. הוא נועד לשמש בתעמולה הנאצית כמחנה לדוגמה שבו יכולים לחיות מבוגרים וילדים. אך למרות שתושביו נידונו למוות בדיוק כמו במחנות האחרים ברחבי אירופה, החיים הייחודיים במחנה מספקים מבט כלשהו, אם כי מוגבל, על רגשותיהם של בני הנוער ומעשיהם לשיפור חיי המחנה.

מועדוני נוער ובתי ספר

חלק מהילדים הצליחו למצוא מטרה ואחוות אחים בבתי ספר ובקבוצות נוער שהתארגנו בסתר בגטאות. יצחק רודשבסקי, נער יהודי סיפר כי הלימודים בגטו נתנו לו תמיכה רגשית ואהבת הלמידה הייתה זו שהניעה אותו ונתנה לו מוטיבציה ומטרה בחיים. בנחישותו לרכוש השכלה ראה מעשה של התרסה כלפי הנאצים, גם אם היה זה מעשה קטן. הוא מצא נחמה בעובדה שאפילו בגטו הוא מצליח למצוא דרך לשיפור עצמי. הוא גם הצטרף למועדון ילדים בגטו, שם התכנסו הילדים "להכין שיעורי בית, ללמוד מקצוע, לדון בספרות, בהיסטוריה ובמתמטיקה, לעבוד על מחזות, או פשוט להירגע.". המועדון היה מקור לאושר ושמחה לילדים, גם בימים של סבל, והוא השפיע לחיוב על רודשבסקי ועל תפיסתו האופטימית את החיים. לילדים כמו רודשבסקי, בתי הספר ומועדוני הנוער בגטו סיפקו מטרה בחייהם, בריחה משעמום יומיומי, ומקום לקשור קשרי חברות עם בני גילם.

כתיבת יומנים ושירה

הכתיבה נתנה לילדים מטרה ורצון לתעד את סיפורם. הכתיבה נתנה פורקן לרגשות ותחושות ותעדה את הזוועות של רדיפות הנאצים. יצחק רודשבסקי הקים עיתון  ילדים בשיתוף פעולה עם חבריו למועדון. הוא תיאר בכתיבה את הגטו, ראיין תושבים, רשם כל פרט שספרו על חייהם ותעד את התרבות והפולקלור של הגטו. אינספור היומנים שנכתבו על ידי ילדים ומבוגרים במהלך השואה ולאחריה מעידים על הפופולריות של הכתיבה כאמצעי ביטוי למחשבות, לתסכולים ולחרדות שלא ניתן היה לבטא בקול רם. הכתיבה סייעה להקל על המצוקה האישית, וגם דרך להשאיר זיכרון ועדות לסבל של העם עבור הדורות הבאים.

שירה הייתה עוד סוג של כתיבה שילדים הביעו באמצעותה את רגשותיהם. השירים מתארים את הסבל היומיומי, את הפחד החודר ואת הרעב התמידי ששררו בחיי המחנה. לצד זאת, היו שירים ששיקפו גם תקוות לעתיד ולחזרה לבית שהיה. ילדים אלה הצליחו להביט מעבר למוות ולאלימות כלפיהם ולראות את היופי בתוך הייסורים ולמצוא את החיובי בחייהם.

סיכום: דמיון, משחק וכתיבה כמשאבים להתמודדות

מן המחקר עולה כי הילדים התמודדו טוב יותר עם מוראות השואה מאשר הוריהם או מבוגרים אחרים. הייתה להם יכולת טובה יותר להשתמש בדמיון שלהם וכך למצוא דרך לבריחה מהמציאות הקשה. המשחקים והצעצועים קיבלו משמעות מיוחדת בתקופה זו וסייעו להם בהתמודדות. כתיבה, פעילויות לימוד ומועדוני ילדים נתנו לחיי הילדים מטרה ומשמעות. למרות האנטישמיות, האלימות, המצוקה רגשית והבלבול, ילדים שהצליחו למצוא משמעות לחייהם ופעלו למען מטרה מסוימת מצאו גם סיבה ומוטיבציה לחיות.

מקור:

 Monnig, Elizabeth. “Coping Strategies of Jewish Children Who Suffered the Holocaust”, Arizona Journal of Interdisciplinary Studies, Volume 3,  Spring 2014

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *