הבריחה של הנער אליעזר זיסקינד, בן 15 ,  מהסלקציה באושוויץ

87

המעמד של הסלקציה באושוויץ אין להשוותו לשום מעמד שבעולם. היה עלינו לעבור ערומים ומושפלים לפני קבוצה של קצינים גרמנים חמושים בנשק, גבוהים ושבעים והדורי לבוש , שנראו כמו אלילים שירדו מן האולימפוס. אחד מהם  שעמד צעדים מספר לפני כל שאר הקצינים הגרמנים ואף נראה גבוה מכל השאר היה דוקטור מנגלה הרופא. עתה עמד מולנו ומבעד למונקול שעל עינו היה מטיל מבט חטוף לעבר הדמות הערומה ומכוון את אצבעו אם לימין או לשמאל, אם לחיים ואם למוות , מהירה מאד הייתה בחירתו. הוא לא דיבר. לא היה צורך במילים. הכל ביצעו את החלטתו ללא עוררין.

ראיתי אנשים שהופנו לצד שמאל והם ניסו לברוח ולעבור לצד ימין. אוי לו לאיש אשר ניסה להפר את החלטתו של ד"ר מנגלה. קבוצת "קאפוס" שעמדו דרוכים לכל גילוי של סרבנות , פתחה בריצה אחרי המרדן ובאלת גומי שילמה לו על חוצפתו, על רצונו בחיים לאחר שד"ר מנגלה קבע אחרת . שותת דם היו גוררים את האיש לאותו צד שהד"ר מנגלה קבע.

לפני הגיע תורנו ניסיתי לתת כמה עצות לשני חברי הנערים (בני 15) שעמדו רועדים מפחד.  להפתעתנו , הצלחנו כולנו שלושת הנערים להגיע לצד ימין, לאחר קביעתו של ד"ר מנגלה. לאושרנו לא היה גבול.

לאחר ארבעה ימים שוב נשמעה השריקה המוכרת באושוויץ והיינו בטוחים כי נישלח לעבודה , אך להפתעתנו הייתה זו שריקה אחרת.

הורצנו לרחבה שם הותקן מעין שער , עשוי משלושה מקלות – שניים מהם תקועים באדמה והשלישי מונח עליהם במאוזן. ליד השער עמדה קבוצת קצינים ואיתם השטן בהתגלמותו , ד"ר מנגלה, בכפפות לבנות על ידיו ועם זכוכית המגדלת על עינו.

רעד עבר את גופנו . שוב סלקציה ? הרי נבחרנו כבר , נקבע שאנו כשרים לחיות . עד מהרה התברר לנו כי הסלקציה הקודמת לא הייתה סוף פסוק. עתה גם לא נותר לנו זמן למחשבות .

"להתפשט! מהר להתפשט! " נשמעה צריחתם של ה"קאפוס".

כנראה שתאי הגזים לא התמלאו דיים , העליתי מחשבה שכל גופי מתכסה זיעה.

ואמנם כך היה באמת. לגרמנים , שוחרי הסדר והחיסכון, חבל היה לרוקן קופסאות גז כאשר התא לא הכיל את מספר האנשים המלא שיכול להידחס פנימה.  הגז ציקלון ב' היה יקר מדי וצריך היה לנצלו ניצול מירבי. על כן הגיעו למסקנה שיש לערוך עוד סלקציה בקרב הנערים אסירי אושוויץ הותיקים, וכך לספק קורבנות נוספים לתאי הגזים.

עפ"י שיטתם של הגרמנים ,אלה מביננו הנערים שיעברו בשער המקלות וראשם לא יגע במקל המאוזן יהיו נידונים למוות.

עמדנו שלושתנו והסתכלנו בפחד בשער המקלות.  ראינו בעליל שהמקל המאוזן גבוה מקומתנו . ובכן הכל היה לשווא . זה הסוף שלנו . ראינו נערים  , שגם הם האמינו שכבר נועדו לחיים , והם רצים עתה על קצות אצבעותיהם, טורחים לדלג מעלה כדי לגעת במקל , אבל כל תכסיסיהם לא עזרו. ה"קאפוס"  היו מבחינים במעשי הרמייה . אי אפשר לרמות את ד"ר מנגלה.  כמו זאבים רעבים היו ה"קאפוס" מזנקים על הקורבן ובמכות נמרצות סוחבים אותו לצד שמאל. נוסף על ה"קאפוס"  הועמדו שם שני כלבים מגודלים כדי לעזור להם בעבודתם. הכלבים המאולפים עמדו מתנשפים ולשונותיהם הארוכות משתרבבות החוצה, מוכנים לזינוק, מאומנים היו כלבים אלה וחיש-מהר היו משיגים את קורבנם, תוקעים בו את שיניהם וסוחבים אותו לצד הנכון.

הנער , מלך אפליון , חברי מהדרגש בצריף באושוויץ, עבר ראשון . אהרון ואני עמדנו ללא נשימה. מלך עבר בריצה , על יד המקלות נתן קפיצה כלפי מעלה, ואף נגע במקל, אך הדוקטור מנגלה הבחין בתרמית ואצבעו הראתה כלפי שמאל. שני "קאפוס" תפסו את הנער מלך וסחבוהו לצד הנידונים למוות.

תורו של הנער אהרון הגיע. הוא היה חיוור בסיד. הוא לא רץ. הוא הלך על קצות אצבעותיו . שוב נעה אצבעו של ד"ר מנגלה , האדון הכל יכול אל צד המוות.  עוד בטרם הונחתה עליו מכת הפרגול של הקאפו , ראיתי את אהרון פונה בעצמו לצד שמאל.

ידעתי שגורלי יהיה כגורלם, שגם אני לא אגיע עד לגובה המקל ,  מחשבות התרוצצו בראשי . לכל הפחות נמות ביחד. זה יהיה קל יותר, אנחנו נחזיק זה בידו של זה גם בתא הגזים, שם מתרחש בודאי הכל מהר מאד . עלה בי פתאום הרהור : האם ניסיתי הכל ? הרי  עלי להילחם על חיי. הן כך הבטחתי לאבי .. ומה אם הכלב ינעץ את שיניו בבשרי ? הרי בין כך ובין כך אמות.

מתחתי את גופי ובצעדים מהירים התחלתי להתקרב על קצות אצבעותי אל עבר השער. בראשי  נתרקמה כבר התכנית, עלי לנסות ולעשות משהו כדי להישאר בחיים. אין לי מה להפסיד.

לא המשכתי לצעוד עד למקלות ממש. מרחק-מה לפני הגיעי למקלות נתתי זינוק הצידה. בטרם הבינו הקצינים הגרמנים ו"הקאפוס" מה מתרחש , פתחתי בריצה מטורפת. גם בימי ילדותי, בהם זכיתי לתואר אלוף הריצה במחוז, מעולם לא רצתי כל כך מהר. לפני שה"קאפוס" התחילו ברדיפה אחרי הייתי כבר על יד אחד הצריפים באושוויץ . מרחוק שמעתי צעקות , קללות ואף יריות . שריקת כדור נשמעה ליד אוזני ממש. בקפיצה הגעתי לצריף ונצמדתי אליו.  כנראה שעירערתי את כל סדר הסלקציה. שמעתי פקודות וצעקות שיתפסוני, אך אני כבר טיפסתי במהירות על קיר העץ של הצריף והגעתי עד לגגו.  הגג המשופע היה שטוח באמצעו, בזחילה מהירה עברתי לכל אורכו של הגג. ידעתי שבקצהו של כל צריף ישנו בור מכוסה במכסה בטון עגול. עוד לפני שקפצתי מן הגג לבור שמעתי מרחוק נביחות כלבים ואת צעקותיהם של ה"קאפוס"  שהגיעו כנראה עד לצריף ולא הבינו לאן נעלמתי.  בזינוק מהיר ומסוכן קפצתי מן הגג , והגעתי אל הבור האמור . משכתי במכסה הבטון וקפצתי אל תוך הבור, כשאני מחזיק את המכסה מעל ראשי. למזלי לא היה הבור עמוק ובעמידה ניתן לי לסגור את המכסה מעל לראשי.  חשיכה אפפה אותי. הייתה זו חשיכה ברוכה. ה"קאפוס" התרחקו כנראה. לא היה להם זמן להשתהות כאן . הם היו חייבים לחזור ולהשליט את הסדר על כנו.

לא קינאתי בהם באותו רגע. לאחר ימים שמעתי מהאסירים ומד"ר וארהאפט כי דבר כזה עוד לא קרה באושוויץ, שאסיר יעלם מסלקציה בשעה שקצינים גרמנים חמושים ו"קאפוס" עם כלבים נמצאים שם.

הקצינים הגרמנים השתוללו והחליטו להעניש את ה"קאפוס" . אחד הקצינים הוציא מידו של הקאפו  את אלת הגומי שלו והיכה אותו עד לאובדן חושיו. גם שאר ה"קאפוס" הולקו קשות ע"י הקצינים הגרמנים. אפילו דוקטור מנגלה שהיה חסכן במילים ורק אצבעו הייתה מתנדנדת לימין ולשמאל, צרח וקילל עתה.

כמה ימים ולילות ישבתי בבור החשוך כשאני מכורבל ונפחד. ראשי היה כבד עלי וכאב. רעש מוזר המה באוזני. השקט שבבור התחיל להעיק עלי , אט-אט הרמתי את מכסה הבטון . בחוץ הייתה חשיכה ובקושי הצלחתי להרים את המכסה. כוחותי עזבו אותי מרעב ומפחד. לבסוף הצלחתי איכשהו להשתלשל החוצה. כיסיתי את הבור וחמקתי לצריף. על הדרגש היה עכשיו מקום למכביר . במעילי כיסיתי עצמי מעל ראשי ובכיתי בחרש. שום דבר לא עניין אותי עוד. כמו אוטומאט רצתי עם כולם למסדרים.

מקור וקרדיט :

שרה זיסקינד.  מאבקו של נער.  בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד ,1986

 

0

תגובות

  • מדהים ולא יאמן. איזה אומץ ותושיה .

    זאב סלינגרה 6 בדצמבר 2017 23:02

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *