הדסה רוזן , בת 14 , הבריחה מגיא ההריגה , חלק א’

400

העיירה פודברודז , אזור וילנה.

עדות משנת 1946

הסתתרנו בעליית הגג בזמן האקציה , אך בסוף הגרמנים גילו אותנו בגלל הבכי של הילד הקטן שהיה במחבוא בעליית הגג.

העבירו אותנו בעגלות כמו גם את שאר היהודים העיירה ליער הקרוב .

נצטווינו להתייצב בשורה. אני ישבתי על הארץ , כדי שלא לראות איך יורים בנו, והרגע הגיע . הרעימו היריות . לאחר שעה קלה חשתי שעודני חיה והתחלתי לרוץ מהר . התגלגלתי לערוץ ביער . שכבתי ושמעתי קול גניחותיהם של אלה שרק נפצעו .

לא הרחק התהלך גרמני שירה בפצועים . היריות פסקו , הרוצחים הסתלקו וכך נשארתי יחידה בין 20 הרוגים .  מה כאב ליבי שביניהם גם אבא, אמא ואחותי הקטנה.  והלא אני חשבתי ( ככל ילד) שאמא שלי לא תמות לעולם . אמא היא נצח , והנה קץ –הדברים כאשר לא פיללתי .

אין  . אין . אבד כל היקר בחיים . ואנא אפנה עתה ?  ולי לא קרוב ולא גואל.

לא נשאר לי אלא ללכת ולהסגיר עצמי בידי הגרמנים. לא היה לי מוצא אחר , אבל ברגע האחרון החלטתי לעקור מאותו מקום של גיא ההריגה בשקט בשקט בלילה.

הגעתי בכוחות אחרונים לטחנה הסמוכה ליער ונתקלתי בבן-כפר ליטאי אחד. פרס לי לחם ומיד נגסתי ממנו. אך הוא הכיר בי שאני יהודיה ואמר לי שאסתלק . הלכתי משם.

לא הכרתי את הדרך.

בשדה ראיתי  איכרים חופרים תפוחי אדמה. קרבתי והתחלתי חופרת אתם. האיכרה שמחה שנזדמנה לה פועלת חינם , אך גם פחדה. כל נוצרי שבא במגע אפילו עם יהודי אחד דינו – מוות.  הפצרתי בה שתובלני עד ביתה, משם אמשיך דרכי . האיכרה ביקשה תשלום , ולי אין כסף . נזכרתי כי בצאתי מהבית אמא הלבישתני שתי שמלות זו על גבי זו. פשטתי את האחת ומסרתי לה.

היא הלכה דרך העיירה והגשר ואני בריחוק-מה אחריה , פן יכירוני הגרמנים ויירו בי ואמיט אסון אף עליה.  כך עזבתי את העיירה . הצצתי בפעם האחרונה בביתנו , שבו ביליתי בנעימים את שנות הילדות. לצליל צעדי נלווה גם בכי בבתים. עזבתי את העיירה כשהיא כולה באבל ואני נאלמת ואין מילים בפי.

כשבאתי לביתה נתנה לי צלב קטן ופקדה עלי להסתלק . שרכתי דרכי בשדות , יערות , משעולים זרים ולבי עמוס מכאוב וצער.

הגעתי לכפר אחד ומצאתי בעלת –בית שהלינה אותי . למחרת יעצה לי ללכת לקרמילישוק , 20 ק”מ מפודברודז . שם מצויים עדיין יהודים . מובן מאליו ששמחתי על הבשורה . אי שם חיים עוד יהודים ! נצטלצל ההד בלבי.

כשראיתי פנים יהודיות  הוקל הרבה ללבי. מצאתי אף מכרים מפודברודז שנמלטו מהשחיטה . ובתוך הסביבה היהודית שבתי לאיתני . אספה אותי אשה אחת . ביילה חצקלביץ , שהטיבה עמדי כאם.

אבל הגורל פקד אף את גטו קרמילישוק. הגטו הוקף מסביב ויהודיו הובלו ישר לבורות המוכנים בעיר . שוב חמקתי ממש מתחת-ידם של אנשי הס.ס  ונמלטתי על נפשי. הגעתי לכפר קטן . בלא רשות מבעל-הבית נכנסתי לתוך גורן והתחבאתי, וכך שרועה על הקש , חשתי שוב את מרי בדידותי וצרות עמי.

היה סתיו , רוח קרירה הרעידה את עצמותי. נרדמתי , ובחלומי הנה אמא יושבת עטופה מעיל שחור. תוגת עולם בפניה. אך היא מחרישה. הלא אמי היא- אמרתי לנפשי בחלומי – שהיתה מפנקת אותי ומנשקת ברוך, ועתה היא כולה עצב ויגון.

נקישה חזקה בדלת עוררתני. נכנס בעל הבית ונדהם למצוא אדם בתוך הגורן. קרב אלי ושאלני הכל. נאנח כמשתתף בצערי ופקד להסתלק מיד.

מקור וקרדיט : 

אחד מעיר ושניים ממשפחה

בנימין טננבוים , ספריית הפועלים , 1947

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *