ההישרדות , הכמעט בלתי אפשרית, של טובה פרידמן , בת 5 , בגטו ובמחנה אושוויץ

164

טובה פרידמן:  "הילדות שלי נגנבה ממני ברגע שלמדתי לתקשר".

 עד גיל חמש, טובה פרידמן שרדה מרעב בגטו, היא הסתתרה יחד עם אמה במסתורי הגטו , אחר כך היא הגיעה לאושוויץ, מקום שבו לילדים, במיוחד לילדים יהודים, לא היה ערך.

המזל עזר לטובה , טובה שרדה  כמה חודשים באושוויץ, למרות גילה. בינואר 1945, כשהסובייטים התקרבו והנאצים אילצו את האסירים הנותרים לצעודות מוות, אמה של טובה חששה שמזלם אזל. תוך ניצול הכאוס אז במחנה אושוויץ , היא החביאה את טובה  בת ה5  במרפאה, והניחה אותה ליד גופה על מיטת תינוק.

קישור לפוסט של מוזיאון השואה בוושינגטון

 ראו גם :

 במשך שנה וחצי, לטובה פרידמן לא היה שם. היא הייתה מספר. מגיל חמש עד שש וחצי קראו לה A27633. את המספר קעקעה על ידה אסירה יהודייה כשהגיעה לאושוויץ. "הידיים של זו שעשתה לי את הקעקוע רעדו, כי היא ממש לא שמחה לקעקע ילדים", מספרת פרידמן באחד הסרטונים המרגשים שלה בטיקטוק. "היא אמרה לי: 'תזכרי, זה השם שלך עכשיו! את חייבת ללמוד אותו!'. למרות שעד אז מעולם לא למדתי בבית ספר ולא ידעתי מספרים, הבנתי שזה משהו שאני חייבת לשנן היטב. ידעתי שזה מה שיעשה את ההבדל בין חיים למוות".

פרידמן (83), ששרדה את מחנה ההשמדה, היא היום עובדת סוציאלית שמתגוררת בניו־ג'רזי, ארצות־הברית. היא אמא לארבעה, סבתא לשמונה ובעלת חשבון טיקטוק מצליח, עם יותר מ־360 אלף עוקבים, שבו היא משתפת את עוקביה בזיכרונותיה ועונה על שאלותיהם.

היא נולדה ב־1938 כטולה גרוסמן בעיר טומשוב מזובייצקי שבפולין. אביה היה חייט, בעל עסק מצליח. כשהייתה בת שנה נכבשה העיר על ידי הגרמנים והוקם בה גטו. בהמשך ירו הגרמנים למוות בסבים שלה ("הם נפטרו מכל הקשישים בעיר"), את אביה שלחו למחנה הריכוז דכאו, וזמן מה אחר כך, כשהיא בת חמש, העלו אותה ואת אמה על רכבת לאושוויץ. "אמא שלי מעולם לא הסתירה את האמת ממני", היא מספרת. "בדרך לאושוויץ היא אמרה שזו התחנה האחרונה שלנו. שבה נמות. כל מי שהיה באושוויץ ידע את זה, רק לא ידעו מתי.

"מדי יום היו עושים לנו מסדר. היינו צריכים לעמוד אחד אחרי השני, לפעמים במשך שעות, בלי לזוז. יום אחד, אחרי שחלפו יותר משלוש שעות, התחלתי להסתובב במקום. חיילת אס־אס ראתה אותי, שלפה אותי מהטור והתחילה להכות אותי בפניי עד שהן התנפחו לגמרי. הייתי רעבה במחנה באופן תמידי. ביום הולדת שש שלי, אמא שלי גנבה חתיכת לחם והביאה לי אותה כמתנה. הקצינים תפסו אותה והכו אותה חזק בראשה. מאז היא סבלה מכאבי ראש כרוניים. 12 שנה אחרי שהמלחמה הסתיימה, היא נרדמה על הספה שלנו בבית ולא התעוררה. היא הייתה בת 45 בלבד".

מקור

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *