בדצמבר 1943 גורשה רות בונדי לאושוויץ, שם טיפלה בילדים בגיל הרך, במחנה המשפחות בבירקנאו .
מתוך ספרה של רות בונדי ז"ל , נחמות קטנות, (2003) , תל אביב: גוונים; תשס"ג 2003
"אחת האימהות של ילדי הגן שבהשגחתי במחנה המשפחות בבירקנאו, אמו של קארליצ'ק החיוור, אמרה לי שהיא יודעת לקרוא בכף היד, ושהיתה רוצה לקרוא את עתידי. בהיסוס הושטתי לה את כף ידי, היא בחנה אותה וקבעה: את, היחידה מכולנו, האימהות והילדים שבקבוצה, תישארי בחיים. ומה עם אבא שלי? הוא לא ישרוד. וכך, בדיוק, קרה. (ע' 72)
לקראת הסלקציה באו אלי האמהות לבקש עצה: מה לעשות? לעזוב את ילדיהן? להישאר עמם? מה היית עושה את? ניסיתי להתחמק: "אינני יודעת. הרי אין לי ילד משלי". אבל הן לא הרפו: "ובכל זאת?" אמרתי להן: "אני חושבת שאילו היה לי ילד קטן, הייתי נשארת איתו." הן הנהנו: זה מה שהתכוונו לעשות בלאו הכי. […] במשך שנים כרסמה בי האחריות הנוראה שלקחתי על עצמי. הרי האמהות היו צעירות, ואלמלא נשארו עם ילדיהן היה להן סיכוי להינצל, להקים משפחה חדשה. אבל איך חיים במחשבה על ילד שנעזב בשעתו הקשה? אחרי שנולדה בתי טל חזרתי ושאלתי את עצמי: האם הייתי נשארת עמה כדי לחבק אותה בתא הגז? ואישרתי לעצמי שוב ושוב: לא הייתי עוזבת אותה. (ע' 49-48)
בגיל ארבעים ילדה דודה אירמה בת מקסימה שנקראה בלאניצ'קה, והיא האושר, האור, נשמת חייה. אחרי פרוץ מלחמת העולם השנייה, בעת הכיבוש הנאצי, הגיעה משוודיה לפראג חברתה של דודה אירמה והתחננה בפניה שתרשה לה לקחת עמה את בלאניצ'קה למקום מבטחים, הבטיחה לשמור עליה כעל בתה ולהחזיר אותה אל חיק אמה עם קץ התלאות האורבות בפתח. דודה אירמה לא הייתה מסוגלת להיקרע מילדת השמש שלה, שקיוותה לה שנים רבות כל כך. שתיהן הובלו בספטמבר 1944 לתאי הגז של בירקנאו. אירמה היתה בת ארבעים ושמונה במותה, בלאניצ'קה בת שמונה שנים (ע' 18-19)."
מקור וקרדיט :
נחמות קטנות (באדיבות פרויקט בן-יהודה)
0
