מאת: : איתמר לוין , עיתון גלובס , 2001
"דוד אפרתי היה בן 14 כאשר נכבשה ורשה. "כשהגרמנים נכנסו, כל החנויות שהיו לנו נשרפו מההפצצות והיה רעב בבית". הם "העמידו בכל מיני מקומות בוורשה מכונית, וחילקו לחם לפולנים. אני רצתי למקום כזה, ואז, פעם ראשונה – ידעתי שיש אנטישמיות, וזה ברור היה לי – אבל פעם ראשונה שעמדתי בתור והגעתי קרוב ללחם, איכשהו מישהו הכיר אותי ואמר שאני ז'יד (יהודי – א.ל), ואז זרקו אותי מהתור ולא קיבלתי לחם, אבל הלכתי למכונה אחרת במקום אחר. בסוף הבאתי לחם הביתה".
לקראת הקמת הגטו, בנובמבר 40', הצטוו 138 אלף יהודים להעתיק את מקום מגוריהם אל הרחובות שייכללו בגטו, ו-100 אלף פולנים הצטוו לעקור אל מחוץ לאותו אזור. על כך מספר אפרתי:
"בהתחלה אמרו שהרחוב (בו גר אפרתי – א.ל) לא יהיה בגטו, אז היינו צריכים לעבור למקום אחר, ואז התחילה הנדידה. כל הזמן היו משנים את הרחובות, עד שסוף-סוף זה הסתדר. היום אני מבין, שזה היה בכוונה תחילה, פשוט להביא את האנשים למצב קשה. אתה מעביר את הדברים לפה, ואחרי חודש או חודשיים שוב אין מקום, צריך לעבור למקום אחר, ולאט-לאט זה הביא למצב שהיינו בלי רכוש.
"התחילה בעיה של פרנסה. לאבא לא היה מה לעשות, הכל סגור, וכל הרכוש שהיה לנו נשרף. ואז אני איכשהו לקחתי יוזמה. עברנו לרחוב שננה, ולא היה בו קיר, אלא גדר תיל. ואז הייתי עובר מפעם לפעם לצד הארי, ומביא כל מיני דברים בתוך הז'קט או בתוך שק תפוחי אדמה, והייתי מוכר חלק, ואז המצב היה יותר טוב. "
מקור וקרדיט : איתמר לוין , עיתון גלובס , 2001
לסיפור החיים בעיתון גלובס , 2001
https://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=484748
0
