אריה ביסטריצר , יליד צ'כיה , 1930
הנעורים היו יפים במשפחה אוהבת ודרך החינוך הייתה דתית ביסודה. בית הספר היה ממשלתי. השילוב בין למידה בחדר כנהוג אצל דתיים עם לימודים בבית ספר ממשלתי היה מעבר ליכולת של ילד או נער להרגיש את עצמו כילד.
כידוע, איזור הקרפטים בשנת 1940 הועבר מידי צ'כיה להונגריה. – ב 1941 התחילו לצאת חוקים אנטי יהודים ביניהם: דרישה מכל יהודי לקבל אזרחות הונגרית , ולמי שלא הייתה אזרחות גורש לגליציה, העלמת המסחר מידי יהודים. %80 מהכפר , שמנה 100 משפחות יהודיות, גורשו עם משפחתם ונרצחו בגליציה. ממשפחתנו גורש דודי – זלמן לייב ויזל עם ארבע ילדיו שהושמדו גם הם. מזלנו היה שאבי ז"ל היה חייל בצבא אוסטריה- הונגריה ולכן העניקו לו אזרחות הונגרית ולא גורשנו איתם. החיים היו קשים מדי יום ולא זכור לי מתי יצא החוק שכל יהודי חייב לענוד את הטלאי הצהוב.
אנחנו היינו הסוסים של העגלות באושוויץ
בתחילת 1944 ביום בהיר אחד, הוציאו אותנו מהז'נדרמיה ההונגרית מהבתים. הובלנו ברכב וברגל לתחנת הרכבת של טרסובה כשמשני צדי הדרך עומדים הגויים עם צעקות "ז'ידי דו פלסטינה" (יהודים לכו לפלסטינה) ומחכים לרגע בו יבזזו את בתינו. בטרסובה הועמסנו על רכבת שהובילה אותנו לגטו מטיסלקה . קשה לי לזכור מה עברנו בגטו זה . משם הועברנו לבירקנאו. אני זוכר את איסוף הבגדים של הטרנספורטים והובלתם לאושוויץ בעגלות. אנחנו היינו הסוסים של העגלות . המקום של הצריף בו עבדנו היה קרוב לבורות השריפה . היכולים אתם לתאר לכם מהי ההרגשה בשל שריפת הגופות? קשה לשכוח לסלוח. המחשבות האם בעגלות שהביאו את הגופות הייתה גם משפחתי. שאר קורותיי במעבר בין המחנות השונים: גליוויץ, אורניינבורג, פלוסנבירג וצעדת המוות ממנו, מופיעים בעדות שמסרתי ביד ושם.
עם הגיענו הביתה דבר ראשון היה לגשת לביתי , אך בדרך פגשתי גוי שהיה חבר של אבא והוא שאל אותי מספר שאלות. השאלות העלו בי זכרונות מהיום שבו לקחו אותנו. ברחתי ממנו לבית של ( דודי לייזר) ואמרתי לו שאני לא נשאר כאן אפילו יום אחד נוסף. אין מקום לתאר את שעברתי בפרק זמן עד עלייתי לארץ. זהו סיפור ארוך בפני עצמו. למדתי בבית הספר בסלבינו, איטליה. כמו כן גויסתי ביחד עם אחי משה ז"ל לפלמ"ח ועברנו אימונים צבאיים . הושבעתי על ידי מפקדי הביטחון. עיקר הסיפור מהשחרור ועד ההעפלה הוא ארוך ולכן נא לעיין בעדותי מהשואה.
עליתי במאי 47 בעליית הנוער והצטרפתי הישר לפלמ"ח . יגאל ידין ז"ל צירף אותנו כפלוגה לפלמ"ח לפלוגה ח' בבית הערבה . לבסוף נשלחתי לקבוצת ליווי של השיירות. לחמתי בקרבות תש "ח ונפצעתי שלוש פעמים. לבסוף יצאתי לדרך של חיים חדשים בארץ.
בפלמ"ח
היה מילדי סליבנו באיטליה ועבר אימונים על ידי נחום שדמי ואנשיו בארגון ה"הגנה" באירופה. יגאל אלון מפקד הפלמ"ח, הגיע לאיטליה, השביע את חברי הפלוגה וצרף אותם לפלמ"ח. עלה ארצה בפברואר 1947 על האנייה "שבתאי לוזי'נסקי". לשורות הפלמ"ח נכנס בחודש מאי 1947 והגיע לפלוגה ח' ברמת רחל, משם נשלח לבית הערבה. במלחמת העצמאות הצטרף למלווי השיירות ונפצע לראשונה בשיירת נבי-דניאל. עם סיום תפקידו בשיירות, נשלח לקורס מ"כים בפיקוד מאיר פעיל בדליה. עם סיום הקורס חזר לירושלים עם קבוצת גח"ל בדרך לא דרך שעקפה את לטרון. הדריך את הבחורים האלו והצטרף עימם לפלוגה ג' בגדוד החמישי. במסגרת הגדוד לחם בקרבות באזור ירושלים בכיבוש הכפרים מסביב. הקרב הקשה יותר בו לקח חלק היה במאמץ לכיבוש לטרון, בו נפצע פעם שנייה. הפציעה הייתה קלה ולכן המשיך בלחימה ובהדרכת אנשי הגח"ל יחד עם החזקת המשלטים באזור שאר-הגיא. הגדוד ירד לנגב ובמבצע "עיין" נפצע קשה, עת הוביל את מחלקתו בקרב לכיבוש משלט ההצטלבות באזור רפיח. אריה אושפז ועבר טיפולים ופיזיותרפיה ושוחרר כנכה בשנת 1949. במהלך שירותו עבר גם קורס למדריכי ספורט. אריה ביסטריצר התגורר בבת ים עד לפטירתו ב-18 באפריל 2020.
מקור וקרדיט : אתר עמותת דור הפלמ"ח
ההישרדות של אריה ביסטריצר , בן 14 מאושוויץ לפלוגה ח' של הפלמ"ח וליווי שיירות במלחמת העצמאות
0