ההישרדות של דייזי הפנר , בת 15

220

אחרי האבא שנלקח לעבודות כפייה, השליחויות הסודיות תחת אפם של הנאצים, הפרידה הטראומטית מהאמא, הצפיפות הנוראית ברכבת, ההפצצות, הרעב, חוסר הוודאות והפחד, אחרי הדיזנטריה בברגן־בלזן – אחרי כל אלה, הגיעה דייזי הפנר לשווייץ. זה היה אמור להיות רגע מתוק. ככלות הכול, חייה זה עתה ניצלו. אלא שמה שהפנר בת ה־90 זוכרת מאותם ימים הוא דווקא הקור.

היא הייתה אז נערה בת 15 למודת סבל ותלאות, שנמלטה מהונגריה שנכבשה על ידי הנאצים. כל זאת לא שינה את העובדה שהיה חודש דצמבר והיה קר. שלג כיסה את העיירה קו (Caux) שנמצאת בגובה אלף מטר באלפים השווייצריים, וכל מה שהפנר קיבלה כדי להתגונן מהכפור הנוראי הייתה שמיכה. "כפות הרגליים שלנו היו שחורות מכוויות קור", היא אמרה השבוע במבטא הונגרי. העובדה ששרדה את החלק הקשה ביותר במסעה עניינה אותה פחות מאשר הצורך הדחוף להתחמם.

הפנר בוודאי לא זוכרת, אם כן, כיצד בתוך הכאוס של הירידה מהרכבת בשווייץ נלקחו ממנה פרטיה האישיים והודפסו בדיו כחול על נייר לבן, בכתב לועזי: יהודית טאוזסקי, 10.11.1930, בודפשט. תלמידה. "השם היה המצאה", היא הסבירה. "זה היה השם שנרשם על הפתקה שקיבלתי למזלי, ושבזכותו עליתי על רכבת קסטנר". גם תאריך הלידה, אגב, הוא המצאה. אבל חייה של הפנר – מחנכת בגמלאות, חברת קיבוץ גבעת ברנר, סבתא־רבתא לארבעה נינים – אמיתיים לגמרי. ממש כמו חייהם של יתר ניצולי קסטנר.

לכתבה המלאה של איתי אילנאי באתר YNET

אודות מאגר המידע על ילדים בשואה – עדויות וסיפורי חיים והייחודיות שלו

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *