ההישרדות של ילדי משפחת פפירוביץ בסיביר

46

מאתשרה סיתהכל (פפירוביץ)

נסענו לטיול שורשים בפולין. הגענו לעיר שדליץ שבה נולדו הורינו וגם שני אחי הבוגרים. הורי גרו עם אחי בבית משפחתו של אבי – משפחת פפירוביץ, עד פרוץ מלחמת העולם השנייה .

כשפרצה המלחמה אמי הבינה שאם היא לא תברח עם הילדים, הם יושמדו. אבי היה סנדלר וזה היה מקצוע מבוקש משום שהמפעל שבו עבד היה מגויס לטובת המלחמה ומנהלו האישי אמר לאבי שעדיף שהוא יישאר וימשיך לעבוד כי אחרת יתפסו אותו ויוציאו אותו להורג. מסיבה זו אימי לקחה את שני אחיי, הבכור בן שנתיים והקטן בן שנה וברחה בדרך לא דרך לסיביר ושם התיישבה וחיכתה שבעלה ייצטרף אליה.

אחי הבכור מספר שהימים היו קשים מאוד, הם רעבו לאוכל, הקור היה קשה מנשוא. אחי הצעיר יותר, הרשלה, חלה ולא הצליחו לרפא אותו והוא נפטר.  על אחי הרשלה לא ידעתי עד גיל 12 בערך משום שבבית לא דברו בכלל על מה שהם עברו בזמן המלחמה. הדבר נודע לי כשאמי דיברה עם חברה והיתה בטוחה שאני לא שומעת. גם אז לא העזתי לשאול מי מה למה?

בעת הביקור בשדלץ, הגענו לבית שבו התגוררה משפחת פפירוביץ מאז שנת 1880, לפי הרשומים בעיריית שדלץ. הבית והרחוב עדיין קיימים גם בשמם הקדום. הבית והרחוב של משפחתה של אימי, משפחת צ’מלינה אינו קיים יותר.

הודות לתושייתה של אמי, דבורה. היא היחידה שניצלה מהמשפחה (פרט לאחיה הצעיר שעלה ארצה במסגרת עליית הנוער עוד לפני פרוץ המלחמה). כל המשפחה הושמדה במחנה טרבלינקה כולל סבתא של אמא שהיתה בת 107. כמו כן, גם משפחתו של אבי הושמדה כולה פרט לאחות אחת שהצטרפה לאמי יחד עם אבי.

בזמן שהייתם בסיביר, אחי מספר, שבכל פעם שהייתה אזעקה או קושי שמתעורר, אמי הייתה פונה לאלוהים בתחינה ובשאלה – למה ועד מתי ?

מקור וקרדיט : מאגר סיפורי מורשת, תכנית הקשר הרב דורי

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *