ההישרדות של יצחק ברון , בן 14 , בין אקציות וירי בשוחות ביער

618

עדות משנת 1946 אותה תיעד בנימין טננבוים (טנא) , שליח שהגיע  במיוחד מארץ ישראל על מנת לתעד את קורות הילדים בשואה . בנימין טננבוים תרגם את כל העדויות של הילדים מפולנית , יידיש ורוסית וקיבץ אותם בספרו שיצא לאור ב1947 .

"נולדתי בשנת 1929 בעיר טלוסט , מחוז  טארנופול, לאבי גבריאל ואמי חנה מבית אקשטיין. לאבי היה מחסן-פחמים. לפני  המלחמה למדתי שתי כיתות בבית ספר פולני . בשנים 1939-41 למדתי בבית-ספר רוסי.

בשנת 1941 פרצה מלחמת גרמניה-רוסיה. ביום א' , 23 ביוני ערכו האוקראינים פרעות בכפרים שליד העיר. מייד הוקם יודנראט . קצינים גרמנים הגיעו ליודנראט מדי יום ביומו ודרשו זהב וחפצים יקרי-ערך. היודנראט יצא לעיר עם המשטרה היהודית והחרימו בכוח מהיהודים רכוש רב.

עברו עלי 12 אקציות . בשעת האקציה השמינית גזרו הגרמנים שהעיר היא "יודנפריי"  וכל היהודים חייבים להיכנס למחנה-עבודה. לא היה לאן לברוח , כי האוקראינים היו הורגים בדרכים .

כולנו נכנסנו למחנה העבודה. מדי יום ביומו צלצל הפעמון ב5 בבוקר. קמנו והלכנו לכפר לעבודה בשדה. כך נמשכו הימים עד החורף. באו ימי קור . התהלכנו יחפים ורעבים. במחנה עברו עלי ארבע אקציות.

פעם יצאנו כרגיל לעבודה , פתאום התחילו יריות . מיד נפל קורבן יהודי. נפרדתי במהירות מהורי ורצתי לשער. הוא היה מוגף. יחד אתי רצו עוד יהודים והם נורו לא הרחק ממני. אני הייתי בר-מזל ומצאתי קרש פרוץ בגדר. ברחתי. לא ידעתי היכן הורי.

הדבר היה ב3  בנובמבר. התפשתי ערום ועברתי בשחייה מהירה את מי הנחל שעליהם צפו גושי-קרח. הצלחתי לחצות את הנחל למרות הקור העז. נכנסתי ליער וניסיתי לנוח כשאני קופא.

בערב חזרתי למחנה . הרהרתי . האם אמצא את הורי.

לא , לא מצאתי אותם. הם היו מוטלים מכוסים תלולית עפר שחור, ורק התגולל שם כובע של אבי מכוסה דם ונעליה של אמי. אז ראיתי שנשארתי גלמוד כאבן. לא רציתי לחיות כי אבד לי היקר מכול. כבר התפללתי למוות , ולבסוף בא לי מבוקשי.

הגיעה האקציה ה12 . עתה יקיץ קצי ! הובילו אותי יחד עם 800 יהודים  ליער ושם היה בור 10 מטרים אורכו ורוחבו. הגרמנים העמידו אותנו תריסר אנשים בשורה וירו מאחור בנשק אוטמאטי. עמדתי בין ה12 והכדורים פסחו עלי. 11 יהודים נורו ואני ה-12 נפלתי חי אל מתחת למתים. בשעה שירו ב800 האנשים מוטל הייתי בתוך דמם של המתים.

לאחר שנורו האנשים התקבצו האוקראינים לשדוד את הגוויות. התחילו לחלוץ את מגפי ואז התרוממתי. האוקראינים נבהלו והתפזרו במרוצה ואני הייתי שטוף-דם של היהודים הנרצחים . מהצד ניצב גרמני עם שוטר אוקראיני. הוא רמז לי בידו " אתה פרחח, בר-מזל הנך, היעלם!" – חשבתי אז שהוא יירה בעורפי, אך הצלחתי לברוח ונשארתי בחיים.

נודע לי כי בטלוסט קיים מחנה עבודה. בדרכים השתרכו חיילים גרמנים וטנקים . הייתה זו הנסיגה הגרמנית מרוסיה.

דרך סמטאות אחוריות חמקתי בחשאי לתוך הגטו. אילו תפסו אותי ברחוב היו יורים בי. במחנה נפגשתי עם מכרים מעירי . אחרי 5 ימים נכנסו טנקים רוסים והעיר שוחררה.

אז בכה כל אחד. כי כל איש אבד לו היקר ביותר , אחיותיו ואחיו ואביו ואמו. באותה שעה הגיחו לפתע מטוסים גרמנים והטילו פצצות על המחנה, וכך נשרפו אחרי השחרור 100 יהודים.

כעבור חודשיים נסעתי לפולין. הגעתי  לבראסלאו ( ורוצלאב) והצטרפתי לקיבוץ הכשרה. שאיפתי להגיע לארצי שלי , לארץ-ישראל".

מקור :

בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *