ההישרדות  של עזריאל דנסקי, ילד בן 5 בתקופת השואה

276

כאשר רואים את עזריאל דנסקי, בן 81, מתרוצץ במסדרונות בית החולים רמב”ם אחרי ת’, ילד בן 10 מרפיח שעבר השתלת כליה, קשה שלא לתהות מה מקור החיבור בין השניים. אולם סיפורו של דנסקי, שעבר את השואה באירופה כילד בן חמש, לא מותיר ספק כי החוויות שצבר, הנסים שבאמצעותם הצליח לשרוד והחינוך לסייע לחלש שספג מאביו, עיצבו את דמותו כמי שמסוגל לראות מעבר לגלוי ולנראה ולהביע אמפתיה גם כלפי מי שלכאורה – כך הוא אומר – נמצא מעבר למתרס.

עזריאל נולד ב-1937 בשם פטר, בבנסקה ביסטריקה (Banska)  שבסלובקיה. שלוש שנים אחר כך החלה אפליית היהודים כשהפרלמנט המקומי חוקק חוקי גזע.

ב-1941 הולאם בית העסק שהיה שייך לאביו וב-1942 החל משלוח היהודים לאושוויץ. בין אלה שנשלחו למוות הייתה גם אירמה, סבתו של עזריאל. “זה היה ביולי, בקיץ, ובכל זאת סבתא נסעה עם מעיל הפרווה שלה. היא עומדת על המשאית וצועקת לדודתי, הדה, ‘לפחות הילדים שלי במקום מבטחים’. בזמן הזה האספסוף כבר בזז את חנות הדליקטסים שלה בעיירה”.

לימים מצא דנסקי בארכיון את התעודה המעידה על שילוחה של הסבתא, כולל תאריך לידתה, תאריך הטרנספורט ומספרו. היא נרצחה באושוויץ, שהיה מרוחק רק 50 ק”מ מהעיירה.

דנסקי מתאר כי לאביו היה חוש ריח לסכנה ויכולת לצפות את העתיד. כאשר הגיעו שני בלשים לחפשו בבית באביב 42′, הוא ברח להונגריה ומצא עבודה ודירה בבודפשט. הוא שלח מברק לאשתו ובנו שנותרו בסלובקיה, הורה להם לעבור את הגבול ולהגיע אליו. מדי שבוע ביום מסוים, הבטיח, יחכה להם בתחנת הרכבת בבודפשט.

“אמא שלי וחברתה ניסו להבריח את הגבול להונגריה אל דודה של אבא שלי, שגרה כ-80 ק”מ מעיר הולדתי. על הגבול נתפסנו, אמא ריפדה את עצמה בכסף שבעזרתו שיחדה את אחד השומרים – ושחררו אותנו. היא הייתה אובדת עצות, ייעצו לה לגשת לאשת אוב”, סיפר דנסקי. “היום היו קוראים לזה מתקשרת. היא פנתה לאבא שלה באמצעות המתקשרת, וקיבלה תשובה: אל חשש, תנסי לעבור את הגבול פעם נוספת. תפגשי באדם ידידותי שיעזור לך לעבור את הגבול. אמא שלי הייתה אמיצה, והיא היתה כזו רבע עוף”, הוא אומר בחיוך

“אני הייתי בן חמש, גם כן ‘פצלוח’. אמא חצתה הפעם לבד. רק איתי. הגענו ליער בגשם זלעפות, ביער פגשנו בן אדם. ההיגיון לא קולט את זה, אבל זאת המציאות. אותו אדם העביר אותנו את הגבול, והכניס אותנו לבית הראשון בכפר. האיכרה טובת הלב שהייתה שם השקתה והאכילה אותנו. ישנו ברפת בזמן שהיא ייבשה את בגדינו ליד התנור”.

המשך הסיפור כלל גם הוא לא מעט נסים וצירופי מקרים שלא יאומנו. עם הגיעם לבודפשט חברו השניים לאב המשפחה, שהסתתר בחזות נוצרית. האם צבעה את שיערה לבלונדיני והוצגה כארוסתו, אולם בשלב זה היווה הילד בעיה. לא רק שלא דיבר הונגרית, אלא שילד מחוץ לנישואין לא בא בחשבון באותה תקופה. “הייתי מטרד והיו צריכים למצוא עבורי מקום. לאבא שלי היה אז רעיון, הוא יצר קשר עם הדודה וסיכם איתה שתנסה לאמץ אותי. הבעיה הייתה שכדי שהיא תוכל לאמץ אותי, היו צריכים להכניס אותי לבית סוהר. כך היו הנוהלים באותה תקופה”.

“אבא צלצל בפעמון בית הסוהר וברח”

דנסקי סיפר כיצד ישב עם אביו על ספסל בפארק הסמוך לבית הסוהר, שעת שהאב אזר אומץ לבצע את המהלך. “לימים הוא סיפר לי שהאדרנלין רתח בגופו. הוא שם אותי בפתח בית הסוהר, צלצל בפעמון וברח אל מאחורי בניין סמוך לצפות. הוא ראה את השער נפתח ואני נבלעתי בפנים. נעלמתי להוריי.

“אני לא יודע אם היום הייתי מסוגל כהורה לעשות דבר כזה, אם אני הייתי עומד באילוצים שאבי המנוח עמד בהם. אני לא יודע אם הייתי מסוגל לשחרר ילד מחיבוק אבהי אל הלא נודע, לא כל שכן שיש מלחמה ורודפים אותנו. זה היה קשה מאוד”.

לסיפור החיים המלא באתר YNET

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *