השופטת שרה סירוטה ז"ל סיפרה על ילדותה בצל השואה והדרך שבה שרדה את התופת.
לאחר הכיבוש הנאצי ב-1941 נאלצה סירוטה לצעוד יחד עם בני משפחתה במשך שישה שבועות כ-400 קילומטר.
"זה היה מסע המתה איטי", סיפרה בראיון, "כי היה ברור שמאחורי הגירוש עומדים הגרמנים ומשתפי הפעולה המקומיים. היה ברור שרוב הצועדים לא יחזיקו מעמד בהליכה הזאת, עם התרמיל והסמרטוטים עליהם, ושדינם בעצם נחרץ. ובאמת, מי שלא הצליח ללכת הרגו אותו. הגופות היו מוטלות בצידי הדרכים, הצחנה נוראה, התמונות מזעזעות – ואני הקטנה רואה הכל, שומעת הכל, מריחה הכל. מבינה שמלאך המוות מתקרב גם אלינו".
אחרי שבועיים הועלתה על עגלה רתומה לסוסים, עבור נשים וילדים שלא החזיקו מעמד. היא הבינה שעליה לרדת מהעגלה כדי לשרוד. "אמרתי בליבי שלא אצא מהעגלה הזו בחיים, צרחתי בכל הכוח והתחננתי שיורידו אותי. שני אחי ששמעו את הצעקות דלקו אחרי העגלה וברגע האחרון ממש חילצו אותי ממנה. עוד באותו הלילה שמענו יריות והבנו מה קרה. כל מי שהיו על העגלה נרצחו בדם קר בלילה"
משפחתה של סירוטה הגיע לעיר המחוז באוקראינה, יחד עם 240 ניצולים בלבד מבין האלפים שיצאו לדרך. אביה של סירוטה מת מטיפוס ולקראת האביב שרדו בקושי 40 יהודים.
לילה אחד, שלושה חודשים לפני סוף המלחמה. הגיעו אלמונים חמושים ופקדו על שני אחיה לצאת החוצה, הצעידו אותם לשדה סמוך וירו בראשם. סירוטה, יחד עם אמה ואחיותיה, קברו את האחים בשדה סמוך והמשיכו במסע הישרדות עד סיום המלחמה.
מקור המידע
למידע נוסף על השופטת שרה סירוטה ז"ל
מקור המידע
למידע נוסף על השופטת שרה סירוטה ז"ל
