הילדה היהודיה בת ה14 שעבדה בבניית גשרים עבור הגרמנים

109

מאת אהרון פיינגרוט

“הוריי נולדו בעיר גושצ’ה שבאוקראינה, לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה שייכת לפולניה. גושצ’ה מנתה 10000 תושבים, מתוכם כ- 2000 יהודים. הנוצרים התייחסו כלפי היהודים לפי האינטרסים הפרטיים שלהם ולפי צורכיהם. למשל, לפני החגים, היו עושים פוגרומים ביהודים כדי להוציא מהם כסף. תכשיטים, זהב וגם בע”ח ועוד…

היהודים היו נפגשים בבתים או בבית הכנסת היחידי שהיה קיים במקום.

הוריו של אבי (פרץ) היו סוחרים והוריה של אמי (אסתר) היו בעלי מלאכה- הייתה להם מסגריה, תיקנו עגלות, סורגים, גדרות ועוד עבודות מתכת ע”פ דרישה.

כשפרצה מלחמת העולם השנייה, אבי היה בן 18 וגויס לצבא האדום (הצבא הרוסי) ואילו אימי הייתה בת 13. הגרמנים נכנסו לעיר גושצ’ה ב- 4 ביולי 1941 והתחילו לאסוף את היהודים לצורכי סלקציה (חלוקה): הזקנים, החולים והילדים בצד אחד, ובצד השני- אנשים בריאים יותר, חזקים יותר, צעירים. את הצעירים הוציאו לעבודה לבניית גשרים, לחפור תעלות, לתקן כבישים לאחר הפגזות ולגזום עצים ביערות. רופא או אחות יהודיים נשלחו ע”י גרמנים לרפא את הצבא הגרמני.

אמי עבדה בבניית גשרים אצל הגרמנים וסחבה קורות עץ. במחנה העבודה היו חיים קשים ללא התחשבות ביהודים וכל מי שלא היה יכול לעבוד, היו הורגים אותו.

לא היה אוכל, ביגוד מתאים לקור העז ב20 מעלות   מתחת לאפס כשהכל היה מושלג סביב. רוב הימים היית הולך לישון רעב, מחוסר מזון וביגוד מתאים ואנשים רבים חלו: מחוסר היגיינה, נדבקו בכינים, פרעושים. התנאים היו איומים וכל זה תחת הפיקוח של חייל נאצי ואוקראיני ששיתפו פעולה עם הגרמנים וכל זה גרם לתמותה מידית ומרובה של אנשי המחנה.

שמועות על כך שהגרמנים יוציאו את היהודים להורג, נפוצו לכל עבר ואמי שהייתה נערה בת 14 ברחה לילה אחד ליער ממחנה העבודה והסתתרה באזורים המיוערים וניזונה מגרגירים.

היא הגיעה בכוחות עצמה לכפר המרוחק 40 ק”מ מגושצ’ה למשפחה נוצרית. הדבר הראשון ששאלו אותה “האם את ז’דובקה?” והתגובה הראשונה שלה הייתה הצטלבות (סימן היכר של הנוצרים) ואמרה “חס וחלילה”. ברגע שהצטלבה ואמרה את תפילת הבוקר של הנוצרים (מתוך הברית החדשה), מייד קיבלו אותה לעבודה אצל הנוצרי החקלאי. היא עבדה ברפת וטיפלה בבעל החיים שהיו בבעלות האיכר ואפילו עבדה בשדה. בלילות היא ישנה ברפת.

בעל המשפחה עבד עבור הנאצים :הוא גידל עבורם את הבשר ולכן לא הציקו לו כל כך במשך שנתיים וחצי. בדרך נס אמי חייתה אצלו עד סוף המלחמה.

תום המלחמה:

בינואר 1944, נכנסו הרוסים והפרטיזנים שהודיעו על סיום המלחמה באיזורם. כל היהודים שהתחבאו החלו לצאת אט אט ממחבואם. אמי עזבה את האיכר הגוי וחזרה לגושצ’ה כדי לראות מי נותר בחיים.  כאשר אמי חזרה לגושצ’ה היא גילתה שאמה-רחל,  אחותה -חנה ואחיה- אריה ניצלו.

בשנת 1945, הסתיימה מלחמת העולם השנייה ואבי שוחרר מהצבא וחזר לאותה עיירה. שנה לאחר מכן, בשנת 1946 הוריי התחתנו באותה עיירה- גושצ’ה. ובשנת 1948 נולדתי- אני אהרון ע”ש סבי מצד אמי. לאחר חמש שנים נולדה אחותי, חיה ע”ש סבתי מצד אבי. בשנת 1957, נודע לאבי שיש לו אח בישראל ושמו פינגרוט יוסף בעקבות בשורה משמחת זו החליטה המשפחה לעלות לארץ ישראל.

האווירה האנטישמית המשיכה להתקיים גם אחרי המלחמה ושנים רבות לאחר מכן. חוויתי אותה מצד תלמידי כיתתי, למרות שהיינו בתקופה אחרת, יותר מתקדמת וכשהתלוננתי, אני זוכר שתשובת המורה היתה: “אתם יהודים”.

העלייה לארץ ישראל:

בשנת 1958, השלטונות הרוסיים הרשו ליהודים להתאחד עם משפחותיהם לאחר המלחמה ולעבור לפולין. בפולין פעלה עמותה אמריקאית בשם “ג’וינט”. עמותה זו סייעה ליהודים לעלות לארץ ישראל אחרי המלחמה. וכך קיבלנו אישורים לעלות מרוסיה לפולין. הגענו לפולין לעיר וורוצ’לב, שהיתה הרוסה לאחר המלחמה. ה-“ג’וינט” עזרו בהתאקלמות זמנית בפולין כגון: דיור, עבודה וכסף. אחותי ואני נשלחנו לבית הספר ואמי הייתה עקרת בית.

בשנת 1960, עלינו לישראל מפולין למזכרת בתיה.

בישראל הוקם איגוד יוצאי גושצ’ה בגבעתיים בעזרה של יהודים אמריקאים יוצאי גושצ’ה ולאחר מספר שנים הקימו אנדרטה ביער סימנוב לזכר הנספים וכך נסגר המעגל של אמי. ובכל שנה נערכת אזכרה לזכר הקורבנות הקדושים.”

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *