הילדות האבודה של אילנה נתן

90

מאתאילנה (אינס) איתן

ארץ לידה לוב  Libya

“היום הראשון של המלחמה באיזור שלנו החל במאי 1942. הגרמנים הגיעו לבנגאזי, שהיתה עיר נמל קטנה בלוב, ולקחו את כל היהודים למרסה פלאז שבתוניס. הייתי תינוקת. הסיעו אותנו ברכבות לתוניס. למעשה לקחו אותנו בהרגשה שאנחנו יוצאים וחוזרים. לא אפשרו לנו לקחת חפצים. אמי ביוזמתה לקחה כמה בגדים לה ולילדים. נסענו ברכבות נוסעים דחוסות מאוד במשך 3 ימים. אמי סיפרה לי שהייתה אווירה של פחד במהלך הנסיעה. לא ידעו לאן נוסעים, מה צופה לנו העתיד. השכנים הערבים לא  ידעו בעצמם מה קורה. אבי היה דובר גרמנית והוא הבין שקורה משהו רע לפי מה שהבין מהשיחות של החיילים הגרמנים שהיו שם. לא הרביצו לנו. כשהגענו למחנה חילקו אותנו לביתנים. משפחות-משפחות. בביתנים היו מיטות קומותיים. לא היו שמיכות. אבי היה עובד בעבודות כפייה. הוא היה יוצא לעבוד בבוקר וחוזר בערב לביתן.

שלוש שנים היינו בגטו ואבא שלי יצא לעבוד ברכבת בעבודות קשות. אימי גידלה את הילדים וסבתי נהרגה שמה, היא נהרגה בהפצצה. הגרמנים פוצצו פצצה על הביתן שסבתי הייתה בו. וסבא שלי איבד את התחושה ברגליים ככל הנראה מבהלה.

בגטו התאפשר לנו לשחק כילדים והגרמנים שהיו שם כל הזמן לא הפריע להם שאנחנו משחקים. הם גם לא התעללו או השתמשו באלימות, אבל כן היו להם כלבים מאיימים. מבחינת אוכל בגטו, אכלנו תפוחי אדמה ולחם. אני לא יודעת מאיפה הגיע האוכל. פירות וירקות לא היו.

תום המלחמה

עם תום המלחמה באזורינו, במאי 1943, התעוררה בעיה: לאן הולכים? כסף לא היה לנו כדי לחזור לביתנו בבנגאזי. דוד שלי שחי בטוניס, אח של אבא, השיג לנו דירה קטנה שגרנו בה ודאג לאבא שלי להשיג עבודה במשך כמה חודשים. אבא שלי עבד וחסך כסף ואז יכולנו לנסוע חזרה הביתה. כמובן שמאוד שמחנו לחזור הביתה וללכת לבית הספר לשחק אם חברים. החזרה הביתה התקבלה על ידי שכנינו הערבים בשמחה.

העלייה לארץ

בשנת 1948, עלינו לארץ עם האנייה “גלילה” היישר למחנה “שער העלייה” (סט. לוקס) בחיפה. מחנה זה היה ממוקם במבואותיה של חיפה, והיה לשעבר מחנה הצבא הבריטי “סנט לוקס” (St . Lucas).

לתיעוד המלא באתר הקשר הרב דורי

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *