הילדים היתומים של ברגן בלזן

67

הגענו לחודש אוקטובר 1944, תחילת החורף השני, החודשים האחרונים שבילנו במחנה, וזוהי אמנם התקופה הנוראה ביותר שעברה עלינו בכל ימי חיינו.

אותם החודשים של סוף שנת 1944 ותחילת שנת 1945 , אשר בהם כבר התקדמו בעלות הברית מאוד במלחמתן נגד גרמניה, ואשר בהם השחרור כה קרוב היה – הם החודשים , שבהם בתוך המחנה המצב הלך ונעשה רע מיום ליום. רעב, קור בלתי נסבל, ניוון הולך וגובר, ומעל הכול יאוש מוחלט- החלו לתת את אותותיהם. ואז התחילה התמותה הגדולה במחנה ברגן בלזן. הרבה אנשים שהצליחו להחזיק מעמד עד עתה, בהבינם , בחשיבה הגיונית, שסיוט זה מוכרח להיגמר בקרוב, שזה לא יכול עוד להימשך זמן רב- לא עצרו כוח יותר, הם הרי ראו את מטוסי בעלות הברית בשמים, דבר זה אי-אפשר היה להסתיר והגיעו גם בדרך לא דרך מעט חדשות על הנעשה בחזית, הכול ביחד הצביע על סוף קרוב. אבל כאשר "ארכה השעה ואין קץ לעת הרעה", הסבל נמשך מיום ליום , פרצו מגפות בזו אחר זו , טיפוס הבהרות , מחלת הרעב, הקור נעשה קשה מיום ליום, קור שלא הייתה כל הגנה ממנו , לא בלבוש ולא במגורים, והשפיע גם על התנאים הסניטריים הבלתי אפשריים, ומעל לכול , כוח ההתנגדות הלך ופחת – אז , או-אז … יותר ויותר אנשים נכנעו לגורלם , והשיבו את נשמתם לבוראם…

זו התקופה, אשר בה הרבה ילדים במחנה התייתמו מהוריהם. לפעמים , ולא במקרה – משני ההורים , בהפרש זמן קצר ביותר. בעקבות מות אחד ההורים, נשבר גם כוחו של ההורה השני- והילדים נשארו לאנחות, לבדם במחנה הגדול, לבדם לגורלם…

גם אני הייתי בין מאות הילדים שאיבדו את הוריהם בחודשים גורליים אלה, גם הורי היו בין הקורבנות של אותה תקופה אחרונה במחנה שבה לא היה להם יותר לא כוח פיזי , וכנראה גם לא כוח התנגדות לכל-כך הרבה סבל , השפלות וצער, שהיו מנת חלקם שם. אבי מת ראשון בבית החולים של המחנה ולאחר מכן גם אמי בעת שהייתי בעצמי בבית החולים של המחנה . אחרי  כל זה נשארנו אני ואחותי לבדנו במחנה הגדול…

מקור וקרדיט :

יהודית אילן -אונדרוייזר, זכרונות מימים אפלים: קורות ילדה אחת מגולת הולנד בימי השואה , הוצאת עקד, 1992

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *