הילד ארתור-אברהם ולטר , הישרדות  ברעב בין בית יתומים למסתור בכפר ליד מוגילב

179

" גדלתי בבית חילוני לגמר בצ'רנוביץ . סבא שלי היה מפקד נמל התעופה של צ'רנוביץ וגם אבא שלי עבד שם. גרנו די קרוב לנמל התעופה. בבית דברו גרמנית . למדתי בבית ספר עם נוצרים וכלל לא ידעתי  שאני יהודי. היו לי 2 אחיות  קטנות . החיים היו רגילים ולא הרגשתי  שחסר לי משהו.

החיים בגטו צרנוביץ והרעב

ב22 ביוני 1941 פרצה המלחמה בברית המועצות ( צ'רנוביץ הייתה במהלך אותה  שנה שייכת  לברית המועצות) . מייד זרקו את  סבא ואבא מהעבודה. סביב נמל התעופה היו הפצצות  ולכן ברחנו לדירה של סבא.  לאחר שבועיים הגרמנים הקימו גטו סביב רחובות היהודים בעיק קטוביץ והדירה של סבא נכללה  בתוכו . בגטו היה רעב כבד.  כל יום הגרמנים שלחו יהודים במשאיות למחנות . לרחוב שלנו הגיעו באמצע נובמבר 1941 . היה מותר לקחת רק מה שאפשר לסחוב ביד . כך הלכנו ברגל מרחק רב בקור. הכניסו אותנו לקרונות של רכבת משא. קרון מלא אנשים ללא אוכל ומים בשלג במשך כמה ימים. כשירדנו מהרכבת שוב הלכנו ברגל עד גדת נהר ניסטר . עברנו את הנהר על גשר קרשים רעוע. רבים החליקו למים הקרים ולא שרדו.  המשכנו לעיר מוגילב ( עיר באוקראינה במחוז ויניצה.) . רק חלק מאתנו הגיע.

הבריחה

הושיבו אותנו באולם . אבא בחר לשבת ליד החלון. הוא הבין שמוציאים אנשים למחנות בלילה. ברחנו כל המשפחה דרך החלון. הלכנו בקור ובחוץ העיר הייתה מוצפת מים. בעיר גרו יהודים  ואנחנו עברנו מבית לבית עד שמצאנו בית של קרובים של אמא . הם סידרו לנו אישור לגור כפר במרחק 20 ק"מ מהעיר. כפר הנקרא סלידי . אחרי שהצלחנו להסתיר את מוצאנו מצ'רנוביץ בעזרת האישור הסתדרנו בכפר הנוצרי . מצאו לנו מקום לגור בין משפחות בכפר תמורת שוחד. גרנו בבתים קטנים . כולנו על מיטת ברזל או על קש שאספנו בשדות. כדי לאכול הסתובבנו בשדות  וחיפשנו שורשים שנשארו באדמה- גזר , סלק וכדומה. כך עבר החורף עד מאי 1942.

בית היתומים , שוב רעב

כשנגמרו לנו האמצעים הכספיים לשחד את הכפריים אבא השאיר את אמא בכפר ולקח אותי לעיר מוגילב שם הוא עבד בעבודות מזדמנות ואותי שם בבית יתומים של ילדים שנאספו מהרחוב. היה שם רעב נוראי. כולם שכבו במיטות ברזל ללא מזרונים. חלק מהילדים חלו ומתו. הלילות האלו חוזרים ועולים אצלי בחלומות ובסיוטים שיש לי עד היום !

אבא חזר לכפר ומצא דרך להסתדר ע"י תיקון סירים של בני הכפר. אז החזירו אותי  לכפר  עד 1944 כאשר הרוסים הגיעו לכפר ואז עזבנו והתחלנו ללכת ברגל בחזרה לצ'רנוביץ ובדרך היו הפצצות אבל אנחנו המשכנו ובאמצע שנת 1944 הגענו.

חזרנו לבית של סבא בצ'רנוביץ . אבא מצא כל מיני עבודות ואני הלכתי לביה"ס.  אחר כך עבדתי  במשך היום ובערבים למדתי ורכשתי מקצוע של רואה חשבון .

14 פעמים סרבו לבקשתי לעלות ארצה כי טענו שאני יודע סודות מדינה כיוון שעבדתי במשרד מבקר המדינה הסובייטי.

רק ב1974 אשרו לי לעזוב מאחר שמישהו חשק בדירה שלי וקנה אותה ממני .

בישראל עבדתי  במס ההכנסה.

מקור וקרדיט : פרוייקט לדורות .

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *