הילד  מיכאל (מייק ) קוקר , מילדי טהרן ולוחמי הפלמ"ח. הדרך לארץ ישראל

196

היום המיוחל הגיע ושוב אנו עולים על משאיות של הצבא הפולני, יוצאים לדרך לכיוון עיראק, נאמר לנו שמצפה לנו דרך קשה וארוכה, עלינו לעבור את הרי איראן וכורדיסטן ורק אז נגיע לעיראק ויעדנו הוא בסיס הצבא הפולני החונה בעיראק. ואכן הדרך הייתה קשה ומסוכנת מאד, המשאיות נסעו באיטיות רבה, באזורים רבים הדרכים היו שבילי הרים צרים ומפותלים שהמשאית בקושי רב עברה בהם, מצד אחד חומת סלע אימתנית ומצד שני תהום תחתיות, נראה היה כאילו אלה שבילים המיועדים לחמורים ולא למעבר משאיות, נסענו רק בשעות היום ובלילה היינו נחים לאחר שעברנו את ההרים התחלנו לחצות את כורדיסטן, הנוף הררי עם שטחי מרעה וחקלאות מפגרת, ג'מוסים, חמורים, כבשים, עיזים, סוסים וגמלים. חום איום שרר, נסענו למישור במהירות עד אשר הגענו לקִירְקוק שם הכניסו אותנו למתבן ענק אך לפני שהספקנו להתמקם התקיפו אותנו יתושים, עקצו אותנו בכל פינה חשופה אפשרית, מקום העקיצה היה מתנפח מיד וגורם לגירוד, זכרתי שבסיביר היינו מורחים את עצמנו בנפט כדי להתגונן מפני היתושים אבל כאן היינו חשופים לגמרי, לאחר זמן מה הגיע חייל והביא משחה להגנה וקילות שמתחנו מעל המיטות ורק כך יכולנו להירדם.

בבוקר אכלנו ארוחת בוקר צבאית במסטינג. נשארנו במקום למשך מספר ימים ואפילו סיירנו בעיר קירקוק שריח של נפט מסריח עמד בה באויר כל הזמן. משם יצאנו לכיוון המדבר, רוח מדברית חמה מאד קידמה את פנינו, האוויר להט והיה מאד קשה לנשום. הגענו לעיר חָנְקִין, הנוף שחלף על פנינו היה כפרי, מעיינות, רועים עם עדרים, אנשים יחפים לבושים בשמלות ותרבוש לראשם, הנשים לבושות בשחור ופניהן מכוסות ברעלה והילדים רצים יחפים גם כן בשמלות. הגענו לבסיס והתארגנו, כאן לפחות לא היו יתושים. ישר הלכנו לשוק, פיתות גדולות, חלבה, תאנים, בשר כבש צלוי על גחלים, תפוחי עץ גדולים, תמרים ומים קרים. האוויר היה חם מאד, 45 מעלות, כסף כדי לקנות לא היה לנו, נזכרתי שבאיראן מכרתי שמיכה כדי להשיג כסף הצעתי להם את השמיכה, לא הבנתי כמה הם מוכנים לשלם עבורה אבל נגשתי ובקשתי פיתה גדולה עם בשר כבש ובצל ושני תפוחי עץ ועוד קבלתי עודף מטבעות. בשלב מאוחר יותר התברר לי שכל מה שקניתי עלה כ-5 גרוש, ממש בחינם. בבסיס פגשתי את פוסטילסקי שהיה מוצב כאן, שמחנו מאד לפגוש אחד את השני ושוב התחיל המסחר בבקבוקים ואני עוזר לו, כך היה לי כסף ויכולתי לקנות בשוק חלבה ובשר ומים קרים. לא נשארנו שם הרבה זמן ושוב אנחנו בתנועה ומגיעים לבגדד, ניצלתי את הזמן הפנוי שהיה  לי שם לביקור בבית הכנסת הגדול.

היהודים המקומיים הזמינו אותנו לשבת בחברתם, הם היו לבושים בחליפות אירופאיות אבל חבשו תרבוש טורקי אדום על הראש, הם היו סוחרים ובעלי חנויות טקסטיל, זהב. בכל המקומות שעברנו בדרך היהודים היו לבושים כמו הערבים, עָבָּיות שהן מעין שמלות, ותרבוש על הראש, חלקם יחפים ולחלקם סנדלים, אנחנו מעולם לא ראינו יהודים כאלה ולהפתעתנו אפילו אידיש הם לא ידעו, היה להם ז'רגון משלהם שהיה מעין שילוב של ארמית וערבית וטורקית.

שוב אנחנו בדרכנו הלאה לכיוון ירדן, חולפים על פני שטחי בזלת שחורים עצומים אשר גורמים לתחושת מועקה ומשני צידי הדרך ערבים עם חמורים וגמלים חובשים כאפיות, חלקם שחור לבן, חלקם עם נקודות אדומות, כלי רכב צבאיים אנגליים חולפים על פנינו עמוסי שקים. מדי פעם חנינו ליד בארות מים ומנוחה קלה ומיד המשכנו בדרך.

מתח רב היה באויר והציפייה רבה להגיע לארץ ישראל, ארץ האבות, ארץ היהודים שניתנה לעם היהודי והוא גורש ממנה ועכשיו חוזר אליה אחרי השואה האיומה.

ככל שהתקרבנו לגבול שרנו שירים "על נהרות בבל" ו"אנו נושאים לפידים" שהפך להיות ההמנון של ילדי טהרן, למדנו אותו מאחד מהשליחים מארץ ישראל שהגיע לטהרן. היינו מאד מתוחים וכל אחד היה מכונס בתוך עצמו, חיכינו לרגע שנעצור ויודיעו לנו אתם על אדמת ארץ ישראל ואז נוכל לרדת להשתטח ולנשק את האדמה. וכך היה כאשר הגענו לנהריים וגשר בנות יעקב, ריצה מטורפת מהמשאיות, אנו רואים את הכנרת לפנינו, מנשקים את האדמה, מתחבקים ומתנשקים, הקצינים הפולנים והנהגים לא היה מסוגלים להבין את התגובה וההתנהגות שלנו, צוהלים, קוראים הידד פלשתינה ארץ ישראל.

מקור וקרדיט

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר.