צביקה נולד באוקראינה. כשהחלו הרוסים לרדוף את היהודים משפחתו ביקשה לברוח מהמדינה, אלא שהרכבת שבה נסעו הופצצה ואביו נהרג. אימו החביאה אותו בתוך שק תפוחי אדמה, עד שהגיעה למנזר אוקראיני. צביקה הוחבא במקום בתקופת המלחמה, ואימו עבדה שם. "ניצלתי בזכות זה שלא עברתי ברית מילה", מספר צביקה, "היו באים למנזר לבדוק אם יש יתומים יהודים, וזאת הייתה הדרך לבדוק".
בתום המלחמה צביקה ואימו יצאו למסע לארץ ישראל. הם הגיעו לנמל מארסיי בצרפת, הפליגו ארצה, אלא שהבריטים אסרו את כניסתם והם נדדו לקפריסין. אחרי שהייה של חצי שנה באי השכן הם סוף־סוף זכו להיכנס לארץ המובטחת.
"התחלתי לספר את הסיפור שלי רק כשיצאתי לפנסיה", משתף צביקה, "הרגשתי רגשי אשמה כל הזמן. הנכדים מאוד מתעניינים במה שקרה וזה עושה לי טוב".
צביקה שירת גם במילואים בשייטת אלא שהוא חלה בסרטן. לאחר שסיים את הטיפולים הכימותרפיים החליט לחזור לחבריו ביחידה, אף על פי שקיבל פטור מהמילואים. "סבא תמיד חשב על ההגנה על המדינה", מספר א', הנכד החייל , "הוא מקור השראה עצום עבורי".
מקור וקרדיט : אתר ידיעות אחרונות
0