היסטוריוגרפיה בהקשר של טראומה: עדויות שואה של ילדים לאחר המלחמה

317

ביאטה מולר, " היסטוריוגרפיה בהקשר של טראומה: עדויות שואה של ילדים לאחר המלחמה, " בתוך: בועז כהן (עורך), הנשמע קולם? עדויות מוקדמות של ילדים ניצולי שואה , הוצאת מאגנס, האוניברסיטה העברית , 2016 , עמודים 95-110

סיכום עיקרי דברים :

סיכם : עמי סלנט, עורך התוכן של המיזם

עדויות מוקדמות של ילדים עדויות השואה הרבות שנאספו עד כה הן משאב חשוב להכרת קורות רדיפתם והשמדתם של היהודים בתקופת השואה. רבות מעדויות אלו הן חדשות למדי, וניתנו על ידי ניצולים קשישים שנים רבות אחרי הרדיפה שפגעה בילדותם. סיפורי הישרדות אלו הופיעו, בדרך כלל, בזמן שמחבריהם התקרבו לסוף חייהם . מאמר זה, לעומת זאת, מתמקד בעדויות השואה המוקדמות של ילדים ניצולי השואה ­ אלו שניגבו בשנים הראשונות שלאחר השואה. שלא כמו במחקר העדויות הנוטה עדיין להתמקד בתוכן העדות, כוונת ד"ר ביאטה מולר כאן היא לבחון את ההקשר של נתינת העדויות ואת הדרכים שבהן הקשר זה היה יכול להשפיע על המבנה, הסגנון והתוכן של טקסט העדות.

הפסיכולוג והמחזאי הנרי גרינשפן צדק באמרו ש'למעשה כל העדויות המוקדמות נכתבו ולא הוקלטו הקלטה אלקטרונית', אך טעה באמרו ש'מרביתן נכתבו בכל צורה ואורך שבחרו הניצולים', מכיוון שבטענתו זו טמונה ההנחה שהניצולים היו מחברי עדויותיהם. זהות המחבר של עדויות רבות מהתקופה שמיד לאחר המלחמה היא נושא מורכב; את הטקסטים, אף שהתבססו בבירור על זיכרונות הניצולים, לא תמיד כתבו הניצולים ברגע ספונטני של היזכרות;

מאמר זה מתחקה על עקבות הרב קוליות הנמצאת בעדויות הילדים שאספה הוועדה ההיסטורית היהודית המרכזית בפולין בשנים שלאחר השואה. אלו הן הצהרות נרטיביות המבוססות בעיקר על ראיונות. אין לנו גישה ישירה אל השאלות שנשאלו ולא אל התשובות שניתנו מכיוון שהראיונות לא הוקלטו, והערות מכל סוג שהוא בדרך כלל נזרקו לאחר שחוברה ההצהרה הסופית. ובכל זאת, מקריאה מדוקדקת של העדויות אפשר ללמוד על מה שהיה כנראה תחום העניין המרכזי באותו הזמן.

אלו הן הצהרות נרטיביות המבוססות בעיקר על ראיונות. אין לנו גישה ישירה אל השאלות שנשאלו ולא אל התשובות שניתנו מכיוון שהראיונות לא הוקלטו, והערות מכל סוג שהוא בדרך כלל נזרקו לאחר שחוברה ההצהרה הסופית. ובכל זאת, מקריאה מדוקדקת של העדויות אפשר ללמוד על מה שהיה כנראה תחום העניין המרכזי באותו הזמן.

המאמר מנתח  שיח זה בהקשר של ייצוג הטראומה והעיסוק בהיסטוריוגרפיה ששלט באוסף זה של עדויות מוקדמות. המאמר טוען שיש קונפליקט מהותי בבסיס טקסטים אלו; קונפליקט בין רצון המבוגרים לתעד את זוועות הנאצים, כלומר את העובדות ההיסטוריות, לבין רצונם ללמוד את פסיכולוגיית הילד הניצול. קונפליקט זה השפיע השפעה מהותית על תהליך איסוף המידע ועיבודו

חומרי העדות

מעטים הם הילדים היהודים ששרדו את השואה בפולין, ובכל זאת יש בידינו כמה אלפי עדויות של ילדים כאלו. הצעירים סיפרו על חוויותיהם בצורות ובהקשרים שונים; בשנות הרדיפה הם שלחו מכתבים, ציירו ציורים וכתבו יומנים, והיו שהמשיכו לכתוב זיכרונות ואוטוביוגרפיות בשלב מאוחר יותר של חייהם.

סיכום:

רב קוליות והקשרית קריאת עדויות הילדים מאפשרת לנו לא רק לחקור את סיפור הניצול ואת הפסיכולוגיה שלו אלא גם ללמוד על הפסיכולוגיה וההיגיון של מי שגבו את העדויות. קושנר טוען שעדויות השואה שימשו בעיקר להמחשה ולא 'נלקחו ברצינות בזכות עצמן'. הוא דורש התמקדות בסיפור חייו של הניצול על הסתירות והמיתולוגיות שבו, ופחות ביצירת תמונה חלקה, כרונולוגית ורציפה של מה שהתרחש. הצעה ראויה לשבח זו נשענת על ההנחה שישנו סיפור חיים טהור ואידאלי שאפשר לאתר. אך חיפוש זה של הקול האותנטי נידון לכישלון; בנרטיבים אלו של עדויות הילדים המוקדמות שלאחר המלחמה, אנו עוסקים בטקסטים רב קוליים שהונחו, סוגננו, נערכו, אורגנו ונכתבו מחדש. עלינו להישמר מן הטענה שעדויות אלו מספקות הצצה ישירה אל עולם הילד. עם זאת, לשיטתי, הרב קוליות הברורה שבהן אינה פוסלת אותן מלשמש מקורות, אלא להפך; קריאת עדויות אלו כנגד הגרעין העלילתי חושפת גורמים המגלים לנו סיפור מורכב הרבה יותר על ההקשר שבו נוצרו העדויות, כיצד נוצרו ובידי מי. ההקשרים האלו מעצבים את העדויות ולכן הכרת הרקע של גביית העדויות היא הכרחית להבנת תוכנן ומשמעותן.

 ד"ר ביאטה מולר היא חוקרת ספרות, מרצה ללימודים גרמניים מודרניים באוניברסיטת ניוקסל בבריטניה. מחקריה בתחום השואה מתמקדים בייצוגים של השואה ובעדויות שואה מוקדמות. היא מתעניינת בעיקר בעדויות של ילדים ניצולי שואה וביומנים. כיום מעורבת מולר בפרויקט של האקדמיה הבריטית על ילדים גרמנים לאחר מלחמת העולם השנייה 1945­

 

 

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *