הישרדות ילדי הרחוב היהודיים בשואה

277

רחובות העיר לא היו חלל ריק שציפו בו לילדים היהודים שברחו מהגטו, בזרועות פתוחות. ילד יהודי בודד שנקלע לרחוב בצד הארי, לא היה יכול לשרוד בו, אלא אם כן הצטרף לחבורת ילדי רחוב קיימת או התחבר לעוד ילד כמוהו, כדי להיאבק יחד על קיומם. ילד רחוב יהודי, נדרשו ממנו תכונות הדומות לאלה של עמיתיו הפולנים, דהיינו "מראה טוב", סיפור כיסוי מתאים, ידיעת השפה ובייחוד שליטה בשפת הרחוב. מבחינתו היה אולי יתרון אחד בחיי הרחוב, שכן הוא לא נדרש להוכיח לעמיתיו הפולנים בקיאות מיוחדת במנהגי הדת הנוצרית. איש לא שם לב אם הוא מבקר בכנסייה בימי ראשון ומתוודה לפני הכומר. לעומת זאת נדרשו ממנו זריזות, קשיחות, היעדר בושה, ערמומיות ומידה לא מבוטלת של חוצפה. הברֵרה הטבעית תוצר של תנאי החיים של ילדי הרחוב היתה קשוחה, ורק ילדים יהודים מעטים ניחנו בתכונות הדרושות כדי לשרוד בהם. המאבק על הפרנסה ועל הקיום בתנאים של מחסור כרוני במצרכים בסיסיים, היה קשה ואכזרי לכולם, ולכן הצורך לשרוד הכשיר כל עיסוק, אם חוקי ואם לא-חוקי. לילדי הרחוב לא היו מזומנים רבים כדי לספסר בסחורות בעלות ערך, לכן על פי רוב הם מכרו סיגריות ועיתונים, צחצחו נעליים, וביצעו עבודות סבלות מזדמנות. היו בין ספסרי השוק השחור שניצלו את ילדי הרחוב והעסיקו אותם, והם העבירו למענם סחורות מוברחות ומכרו למענם את ה"בימבר", היי"ש הלא-חוקי מתוצרת בית .

מרחב הקיום שהעדיפו ילדי הרחוב היהודים, היה כאמור חוצות העיר הגדולה שהאוכלוסייה בה הטרוגנית ואוכלוסיית השוליים בה – של מחוסרי בית, של פליטים, של קבצנים ושל זונות, וביניהם גם ילדים שנפלטו לרחוב מסיבות משפחתיות וסוציאליות – רחבה. מבחינה זאת היתה ורשה עיר ייחודית בפולין, שכן הייתה כרך של ממש במושגים מרכז אירופיים, שאוכלוסייתו מנתה למעלה ממיליון תושבים. בתוך ההמון הסואן הזה של אוכלוסיית הכרך ההטרוגנית היה קל יותר להיעלם ולשמור על אלמוניות. לכן יהודים רבים ברחבי פולין שהסתתרו בצד הארי בזהות שאולה, נמשכו אל ורשה. עם זאת, מאחר שהיתה עיר בירה, שבה התרכז עיקר הפעילות הפוליטית והמחתרתית, הרי הפיקוח של שלטונות הכיבוש הנאציים בה היה חמור. רחובותיה שרצו שוטרים במדים ובלי מדים וסוכנים למיניהם שהתחקו אחר יסודות חתרניים ואחר ספסרי השוק השחור ותרו אחר יהודים מסתתרים. החיילים הגרמנים הרבים שהגיעו לעיר לבלות את חופשותיהם והסתובבו במקומות הבילוי, לא הוסיפו לשלוות העוברים ושבים. אליהם יש להוסיף את אנשי העולם התחתון, חסרי העכבות המוסריות, שכמותם לא הייתה ורשה חסרה גם בימים כתיקונם. אלה עלו ופרחו בייחוד בתקופת הכיבוש ברובעיה השונים של העיר. תופעת הסחטנים, ה"שמלצובניקים", המלשינים שהתמחו בזיהוי היהודים המסתתרים בצד הארי ובהסגרתם, הייתה נפוצה בוורשה יותר מאשר בערים אחרות. וגם על הילדים לא ריחמו. אזורי הפעולה של ילדי הרחוב היהודים היו בעיקר במקומות הציבוריים הסואנים – בכיכרות, בתחנות הרכבת, בגנים הציבוריים וליד מקומות הבידור, כמו בתי קולנוע, בתי קפה ומסעדות. שם הם עמדו והציעו את מרכולתם לעוברים ושבים. בין לקוחותיהם היו גם חיילים אתרים אלה היו ממש גוב אריות מבחינת כל יהודי שהסתתר בצד הארי, כי בייחוד 11 גרמנים. שם פקחו שוטרים, גלויים וסמויים כאחד, את עיניהם, תרים אחר חשודים בסחר השוק השחור. לעתים קרובות בבתי הקפה ובחשמליות נראו ילדים וילדות קטנים, וביניהם גם ילדי רחוב יהודים, שרים שירי רחוב ומפזמוני התקופה ומקבצים נדבות מהסועדים ומהנוסעים.

יונס טורקוב שהסתתר בצד הארי, מתאר כיצד פגש באקראי ילדה יהודייה, זמרת רחוב בשעת פעולתה ברכבת הפרברים של ורשה: ישבתי שקוע בשרעפי: אני יהודי מהגטו בין לא-יהודים נטולי דאגות ועולזים… לפתע נשמע בקרון שלנו קול של ילדה צעירה שרה. הזמרת שגילה היה בערך עשר או שתים-עשרה שנים, ניחנה בקול מתוק של אלט. היא שרה שירים פולניים פטריוטיים לעילא-ולעילא, וכן שירים אנטי-היטלריסטיים שהפולנים אהבו לשמוע. היא סיכנה בכך את חייה. הנוסעים הפולנים בקרון היו כמובן מלאי התפעלות לשמוע שירים נגד הכובש השנוא, ומכל העברים הטילו ברצון מטבעות לעבר הזמרת הקטנה. משניגשה אלי הזמרת הצעירה בהירת השיער, ובידיה קערת פח בה החזיקה את המטבעות ושטרות הכסף, נכנסתי עמה לשיחה. שאלתי אותה איך מתנהלים עסקיה ומה עושים הוריה… צמרמורת חלפה בגופה של הילדה, ועיניה הכחולות והגדולות כוסו בזיגוג ערפל. "אבי ואמי נרצחו על ידי השוואבים (הגרמנים) הארורים, נשארתי גלמודה בעולם, מזל שאני יודעת לשיר", הטילה בי חיוך מאולץ… הבנתי שהיא בת יהודייה, למרות שמבחינה חיצונית הדבר לא ניכר עליה כלל ועיקר… זמן מה אחרי כן שאלתי מספר אנשים שהיו נוסעים עם סחורות מוברחות ב"קולייקה" הרדזימינית [רכבת הפרברים], אם הילדה החיננית עדיין שרה בקול האלט היפה לפני הנוסעים בדרך ורשה- פראגה-רדזימין-מארקי. התשובה הייתה עצובה ביותר. הילדה נורתה למוות ברדזימין. כנראה  הלשינו עליה לפני הגרמנים שהיא יהודייה.

מקום חביב על ילדי הרחוב היהודים היו תחנות הרכבת שבהן הציעו לנוסעים את מרכולתם – סיגריות ועיתונים. לתחנות הרכבת היה יתרון בייחוד בימי החורף הקרים, שכן היו מוסק והיה אפשר לחסות בהן מפני הכפור המקפיא שבחוץ. זרם האנשים המתמיד שחלף בתחנות הרכבת, הקל גם הוא על הילדים לשמור על אלמוניותם. אלא שתחנות הרכבת גם שימשו צמתים חשובים שדרכם הבריחו הפולנים סחורות ומצרכי מזון לשוק השחור, לכן הפיקוח של שלטונות הכיבוש בהן היה הדוק. כאן, יותר מאשר במקומות ציבוריים אחרים, הייתה נוכחות מתמדת של אנשי משטרה שבדקו את תעודות הנוסעים וחיפשו בכליהם. תחנות הרכבת, כמו הרחובות סביב הכנסיות, גם שימשו שדות ציד שמפעם לפעם ביצעו בהם הגרמנים מצודים אחר צעירים פולנים כדי לשולחם לעבודות כפייה בגרמניה. החיפושים והמצודים סיכנו את ילדי הרחוב היהודים שנקלעו לתוכם. אף שלא אותם חיפשו במיוחד, הרי היו עלולים לגלות אותם באקראי, בשעת בדיקת התעודות או הבדיקות הגופניות. הסכנה שנשקפה להם בשל המעקב אחרי אנשי השוק השחור, לא נעלמה מעיני ילדי הרחוב היהודים וכשהרגישו ששוטרים עוקבים אחריהם בגלל עיסוקיהם הלא-חוקיים, היו עולים על הרכבת 13 הראשונה העוזבת את התחנה ונעלמים. ילדי הרחוב היהודים, כמו עמיתיהם הפולנים, נהגו בדרך כלל לשוטט בחבורות או בזוגות. לילד היהודי הייתה החברותא חשובה במיוחד, כי היא סיפקה ערבות הדדית מסוימת והפיגה מעט את הבדידות, וחשוב לא פחות, אפשרה לעמוד למול התנכלויותיהם של ילדי הרחוב הפולנים, שלא קיבלו בהבנה את חדירתם למגרש הקיום שלהם, התנכלו להם, ולא אחת ניסו לשדוד את מרכולתם. בדרך כלל שררה סולידריות בין ילדי הרחוב היהודים. גם כשלא פעלו בחבורה אחת, ופגשו זה את זה ברחוב, הם ידעו על פי רוב לזהות זה את זה והיו מחליפים אלא שלא 14 מידע על מקורות מחיה אפשריים ועל מקומות שאפשר להעביר בהם את הלילה. תמיד שררה אידיליה בחבורות הללו. מלחמת הקיום האכזרית ברחוב יצרה לעתים תחרות על לקוחות ומתחים בין הילדים ובין עצמם, והשותפות היתה מתפרקת. קרה שחברים בעלי גורל משותף שיצאו יחד מהגטו אל הצד הארי, נאלצו בהמשך להיפרד זה מזה.

מקור וקרדיט : נחום בוגנר, בחסדי זרים, הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין , יד ושם , 2000.    עמודים 107 – 110

ילדי הרחוב נחום בוגנר  – Yad Vashemאתר יד ושם

הילד אברהם בלים , מוכר סיגריות ברחובות

אברהם בלים מקרקוב היה בן שלוש עשרה כשתכנן עם חברו וילק לברוח לצד הארי. אברהם כבר היה מבריח מנוסה וידע מה מצפה לו בצד הארי. את ההוויה המיוחדת של ילדי הרחוב הכיר עוד בימים שהגטו עמד על תלו. אז היה רגיל לנסוע ברכבות עם פולנים ולהבריח מצרכים וחומרים שונים בעבור אביו ואחיו הגדול שהתגוררו בגטו. במרס 1943 ברחו אברהם וחברו וילק מגטו קרקוב ממש לפני חיסולו, דרך תעלות הביוב. הם התמקמו בתחנת הרכבת, ולא היו ברשותם תעודות כלשהן. הם ראו כיצד נערים פולנים מוכרים סיגריות ברחוב, וגם הם החליטו לנסות את מזלם בסחר זה. כסף לא היה להם, ולכן נאלצו למכור את מעט החפצים שהביאו עמם מן הגטו. תמורתו קנו סיגריות והחלו למכור לעוברים ושבים, וגם הרוויחו.

אבל עד מהרה החלו הנערים הפולנים להתנכל להם ולסחוט אותם. בלית ברֵרה שילמו להם "דמי לא יחרץ", לבל יסגירו אותם למשטרה, אך אלה לא הסתפקו בכך. באחד הימים הלך וילק ל"כיכר היהודים" לקנות מלאי סיגריות, ושם התנפלו עליו הנערים הפולנים ונטלו ממנו את הכסף ואת הסיגריות, ושניהם נשארו בלא פרוטה. על רקע תקרית זאת הסתכסכו ביניהם ודרכיהם נפרדו. אברהם ניצל, ואילו את חברו וילק תפסה לאחר מכן המשטרה, ולא ידוע מה עלה בגורלו. אברהם לא נשאר לבד זמן רב. תחילה ניסה את כוחו בסבלות ועזר לנוסעים בתחנת הרכבת לסחוב מזוודות. אחרי זמן קצר התחבר לנער פולני , יחד הם מכרו סיגריות ברכבות שנסעו בקו קרקוב-ורשה. בהתחברותו של ילד יהודי לחבורת ילדי רחוב פולנים היה יתרון. שכן לא זו בלבד שהחבורה סיפקה לו כיסוי מסוים והפחיתה את החשד שהוא יהודי, אלא שלעתים גם פתחה לפניו אפשרויות תעסוקה מכניסות שלא הכיר קודם לכן, ו"שווקים חדשים" למרכולתו, וחשוב יותר, אפשרה לו ליצור קשרים עם אנשים חדשים ולמצוא מקומות לינה מוגנים אצל מכריהם וקרובי משפחתם של חבריו הפולנים. כל זה היה יפה וטוב, כל עוד חבריו לא גילו שהוא יהודי.

הבעיה החמורה שגרמה סבל לילדי הרחוב היהודים, הייתה מחסור בקורת גג, דהיינו היעדר בית שהיה אפשר לשוב אליו עם ערב, לנוח מעט מתלאות היום, לפגוש נפש קרובה, לאכול ארוחה חמה, להתרחץ, להחליף בגדים ולישון. את לילות הקיץ היה אפשר להעביר במרתפים ובעליות גג בבתים הרוסים, בפתחי בניינים ובגנים הציבוריים. לא כן את לילות החורף הארוכים הקרים והלחים. מקום לינה מקורה וחם היה משאת נפשו של כל ילד רחוב יהודי. אלה שהיו להם מכרים נוצרים, ניסו מפעם לפעם להגיע אליהם וביקשו מהם להעביר אצלם את הלילה. לעתים נענו, אך על פי רוב נדחו וגורשו. כשהסתתר יוסף לב בצד הארי, הוא חיזר לא אחת על פתחי בתיהם של פולנים וביקש שילינו אותו. כשזיהו שהוא יהודי, גירשו אותו ואמרו לו שבגללו עלולים לשרוף להם את הבית ולגרש מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים מצאו מקום לינה אצל "הסבתא",  אותם לגרמניה.  אישה קשישה וענייה שהיתה מוכנה להלינם בעליית הגג שבדירתה העלובה. תחילה לא לקחה מהם תשלום, אך כשנודע לה שהם יהודים, גבתה מהם תשלום זעום של כמה זהובים גם הנריק מלר מקרקוב מצא מקום לינה אצל אישה קשישה. אף שידעה שהוא  ללילה. יהודי, הייתה מוכנה להלין אותו אצלה תמורת עשרים זלוטי ללילה. וזה לא היה סכום מופרז  בנסיבות הימים ההם.

כדי לשמור על ניקיון הגוף היו ילדי הרחוב היהודים מתרחצים בבתים שבהם לנו בשכר, או בבתי מרחץ ציבוריים. מוכרי הסיגריות מכיכר שלושת הצלבים נהגו ללכת בחבורה להתרחץ ב"גיגאנט", מעון לינה לחסרי בית שבו היה בית מרחץ ציבורי, ושם גם היו מחטאים את בגדיהם. כדי שלא יראו אותם במערומיהם ויגלו את יהדותם, היו נוהגים בחשיבות עצמית  ומעניקים לשומר "מתנת יד" נדיבה כדי שלא יכניס איש לבית המרחץ בשעת רחיצתם. סכנה חמורה בייחוד איימה על ילדי הרחוב היהודים כשאחד מהם נפצע או חלה, מכיוון שלא היה מי שיטפל בו.

בין ילדי הרחוב היהודים בוורשה שוטטו שתי ילדות אחיות, סטפצ'יה ומרישיה שורק. אחת כבת ארבע עשרה והשנייה כבת תשע. חודשים רבים התגלגלו ברחובות והתפרנסו משירת פזמונים במקומות ציבוריים. את לילותיהן בילו אצל נשים שונות שהכירו באקראי. אבל בגלל המראה היהודי של סטפצ'יה נאלצו להחליף לעתים קרובות את מקום הלינה שלהן, ולעתים נפל בגורלן ללון בין החורבות. בשיטוטיהן הכירו ילדה פולנייה שהביאה אותן לביתה של סבתה, ושם היו ישנות על הרצפה. השירה ברחוב פרנסה אותן ברווחה כלשהי, והן תמכו גם בחברתן הפולנייה ובסבתה. לרוע המזל חלתה סטפצ'ה בטיפוס הבהרות ובדלקת ריאות. לרופא פחדו לקרוא, ובעלת הבית פחדה שהילדה תמות אצלה, וכך יתגלה שהיא מחביאה יהודים. היא דרשה להוציא את סטפצ'יה החולה החוצה, ולא הועילו תחנוניה של אחותה מרישיה. הפחד גבר ובעלת הבית עמדה על שלה. בלית ברֵרה החליטה מרישיה להעביר את אחותה בכרכרה לבית חולים לילדים, שם הניחה אותה לפני דלת חדר ההמתנה וברחה. לאחר שבדקו אותה ואבחנו את מחלתה, העבירו אותה לבית חולים למחלות מידבקות, ושם היא אושפזה עד שהבריאה. לאחר ששוחררה מבית החולים חזרה 22 לאחותה ושוב יצאו לשיר ברחובות. המקרה הזה נגמר בטוב, מכיוון שהחולה היתה ילדה והמטפלים בה, הרופאים והאחיות בבית החולים, לא יכלו לדעת שהיא יהודייה. אילו היה מדובר בילד, והיו מגלים שהוא יהודי, ספק אם היו מסתכנים ומשאירים אותו בבית החולים. לכאורה היה מצבן של הילדות בטוח יותר ממצב הילדים, ובפרט אם היה להן "מראה טוב", ואנשים לא הלשינו עליהן, מכיוון שהתקשו לוודא שהן אכן יהודיות. לעומת זאת הן התקשו להתקיים ברחוב יותר מהילדים, בגלל היעדר תנאים היגייניים, ומשום שהיו טרף קל לניצול מיני של סרסורים ושל סחטנים אלימים ששרצו ברחובות הכרך.

למרות הסכנות המרובות ותנאי החיים הקשים שהתנסו בהם הילדים ברחובות העיר, הם לא נטו להסתתר במקלטים סגורים. היו ביניהם שהתנסו בכך עוד בתקופה שחיו בגטו, והעדיפו לחיות באוויר החופשי. הם סמכו על כישרון המשחק שלהם ועל רגליהם הקלות שלא יבגדו בהם בשעת סכנה. באחת מפגישותיה בצד הארי של ורשה נתקלה ולאדקה מיד בפינת הרחוב בנער יהודי, מוכר עיתונים כבן שתים עשרה. לולא הצביע עליו מרחוק אחד מידידיה היהודים, לא היה עולה כלל על דעתה שהוא יהודי. הוא נראה כ"שייגץ" קטן, מוכר עיתונים לכל דבר. הבגד שעליו היה קטן ממידותיו, והיה ישן וקרוע פה ושם. כובעו המקומט הוסט על אוזנו ולרגליו נעל נעליים גדולות נעוות צורה. ילד רחוב מן הדלים ביותר. בכל התנהגותו, בהכרזה הבוטחת על סחורתו ובגינוניו לא היה כל שוני בינו ובין חבריו למקצוע הפולנים שנראו לידו. היא קנתה מידיו עיתון ואמרה לו בלחש כי היא נציגת ועד העזרה היהודי. התברר לה שהוא ידע מי היא, סר עמה הצידה וסיפר לה את קורות חייו. הוא דיבר כאדם מבוגר, קצרות ולעניין. לבסוף שאלה אותו, אם אינו מעדיף להיכנס למחבוא, והוועד יישא בכל ההוצאות. לא יחסר לך דבר, אמרה לו. אך הוא סירב לקבל את הצעתה. מחבוא מטיל עליו אימה, ואין רצונו להיות כלוא ולרעוד למשמע כל רחש. אין הוא רוצה להיספות כמו הוריו. מוטב לו להישאר ברחוב שבו הוא חופשי ויכול להימלט בשעת סכנה. הרחוב קרוב ללבו ואף מעניק לו הרגשת בית, אמר לה. מן היהודים שפגשה בתקופה ההיא, הוא היה היחיד שלא  פחד.

מקור וקרדיט : נחום בוגנר, בחסדי זרים, הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין , יד ושם , 2000.    עמודים 107 – 110

ילדי הרחוב נחום בוגנר  – Yad Vashem אתר יד ושם

ברכה ליפשיץ – ילדת רחוב  בוורשה

ברכה ליפשיץ הגיעה לרחובותיה של ורשה בקיץ 1943 כשהיתה בת ארבע עשרה. היא היתה ילדה נמרצת ועצמאית וכבר מנוסה בחיים בצד הארי. כפי שכבר הוזכר, היא עבדה תחילה בכפר, לאחר מכן נשלחה לעבוד במפעל לברזל ליד העיר מינסק-מזובייצקי, ושם שימשה מעין בלדרית של קבוצת עובדי כפייה יהודים שעבדו במפעל, והיתה מקשרת בינם ובין משפחותיהם בגטו ורשה. לשם כך היתה עושה לבדה את דרכה ברכבות והתחזתה לנערה פולנייה. אף-על-פי-כן לא שפר עליה גורלה כשנאלצה לבלות לבדה ברחובותיה של ורשה. כל שאיפתה היתה למצוא חדר, להסתתר בו ולעבור את הלילה. כשלושה חודשים היתה ילדת רחוב ועל חוויותיה בתקופה זאת סיפרה בעדותה:  חסרת בית הסתובבתי במקומות שבהם היתה תנועה – תחנות רכבת, שוק. למרות המראה הטוב שלי, רדפו אחרי תמיד. פעם עמדתי ברחוב מרכזי, ניגש אלי אחד, מצטחק אלי, מביט לי בעיניים ומסתלק. אחר כך שוב עובר ומסתכל. הבנתי שהוא כבר מכיר אותי. התלבושת שלי לא היתה נקייה, והייתי ירודה מאוד. עברה חשמלית וקפצתי לתוכה ומבעד לחלון ראיתי שהוא כועס מפני שאיבד אותי. זה קרה לי פעמים רבות. בייאושה חזרה למינסק-מאזובייצקי ופנתה לעזרתו של נוטריון פולני, מכר של דודתה. האיש סירב להעניק לה מקלט בביתו, אך צייד אותה בתעודת לידה נוצרית והפנה אותה למשפחה  פולנית בוורשה, ושם היא התקבלה לעבודה בתפקיד עוזרת בית..

מקור וקרדיט : נחום בוגנר, בחסדי זרים, הצלת ילדים בזהות שאולה בפולין , יד ושם , 2000.    עמודים 108-109 .

ילדי הרחוב נחום בוגנר  – Yad Vashem אתר יד ושם

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *