הישרדות , תושיה ומסתור , סאלה רייס , בת 14 ( בת 7 עם פרוץ המלחמה)

532

עדות משנת 1946 אותה תיעד בנימין טננבוים (טנא) , שליח שהגיע ב1946 מארץ ישראל על מנת לתעד את קורות הילדים בשואה . בנימין טננבוים תרגם את כל העדויות מפולנית , יידיש ורוסית וקיבץ אותם בספרו שיצא לאור ב1947 .

הציור בפתיחה הוא של הצייר משה גת .

"נולדתי ב14 בספטמבר 1932 בלבוב לאבי יעקב ואמי אדז'יה מבית באס . אבא היה נגר. אני למדתי בבית ספר עממי, כיתה ב', ופתאום פרצה מלחמת רוסיה-גרמניה. הגרמנים הפציצו הרבה ואחרי זמן קצר נכנסו אלינו והחלו מתעללים. קודם כל פירסמו את ענידת הסרט שחייבים כל היהודים לענדו, והיהודים נאלצו לעשות כן. אך פעם יצאה אמי לרחוב ושכחה לענוד את הסרט. פגשה מכרה והחלה לדבר איתה באידיש. עבר אוקראיני וקרא לגרמני. זה אסר את אמי. שם בבית הסוהר נפטרה אמי , אינני יודעת איך. אבא יצא לקנות לחם , כי היה רעב מאוד קשה . תפסו אותו עם כיכר הלחם. העמיסו אותו על גבי מכונית והובילו למחנה-ריכוז. אחרי שלושה חודשים בא אלינו נער אחד מהמחנה , שבו היה אבי, וסיפר כי הוציא את נפשו ברעב.

כך נשארתי לבדי עם אחות פעוטה בת שנתיים, כשהקימו את הגיטו גורשנו גם אנו לתוכו. היה קשה ללכת לגיטו בלי הורים, אבל להישאר בצד הארי עם אחותי היה קשה יותר. על כן החלטתי להשאיר אי-שם את הילדה. הצטערתי מאוד , אבל לא היה לי כל מוצא, וזה המעשה שעשיתי : לקחתי את הילדה והשארתי אותה בבית אוכל אחד ואני עצמי התייצבתי לא-הרחק , לראות מה יקרה לה. והנה ראיתי שהילדה יצאה לרחוב לבין המכוניות והטראמים. השגיח בה שוטר גרמני ומייד קרא לנשים שיטפלו בילדה. הללו הביאו אותה לרובע המשטרה האוקראינית. משם מסרו אותה לבית-יתומים של ילדים אוקראינים. ואינני יודעת מה היה שם גורלה של הילדה.

כשחזרתי הביתה גערו בי הגויים שאסור ליהודים לגור בצד הארי. אבל אני פחדתי ללכת לגיטו והייתי מתגנבת וישנה בבית בחשאי.  יום אחד  נערכה לפתע אקציה המכוונת בעיקר נגד יהודים שגרו בצד הארי. תפסו אותנו והובילו בטראמים של משא למוות . אמרתי לעצמי: אם נגזר עלי למות בידי גרמנים אז מוטב שאאבד את עצמי לדעת. ראיתי שאין הגרמנים מסתכלים בי במיוחד וקפצתי במהירות אגב נסיעה מהטראם. נפצעתי בפני והדם שותת בשפע. על-כן נכנסתי לבית אחד לשטוף את פני מהדם.

עמדתי ליד הברז והתרחצתי והנה יצאה השוערת ושאלה מה קרה לי. לא רציתי להגיד לה שאני יהודיה כי פחדתי. אמרתי שהתגלגלתי מהמדרגות. היא הכניסה אותי לביתה, חבשה את פני ושאלה , מהיכן אני. עניתי שמהכפר. אמרה השוערת: אולי אין לך איפה להיות – השארי אצלי.

נשארתי. עברו כמה שבועות והיא לא ידעה שאני יהודיה. אבל היא ידעה קצת יידיש ולפתע שאלה אותי ביידיש האם יהודיה אני. חשבתי שתשאיר אותי בביתה ותלך להביא גרמנים, אך לא כן היה. היא סידרה לי תעודות פולניות ובביתה הייתי 4 שנים. הרבה תלאות עם המשטרה הגרמנית ויותר הציקו האוקראינים, אבל עברו איכשהו שנות המלחמה. עכשיו נמצאת אני בקיבוץ השומר הצעיר בפולין וטוב לי, וכשאגיע לארץ-ישראל יהיה לי בטח טוב יותר.

 מקור :

בנימין טננבוים (טנא).  אחד מעיר ושניים ממשפחה, ספריית הפועלים , 1947

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *