הלינה בירנבאום , בת 13 , וקופסאות הגז של מיידנק

306

הערת צוות המיזם ילדים בשואה : הספר החיים כתקווה של הלינה בירנבאום הוא אחד המסמכים ההיסטוריים החשובים והמרתקים על תקופת השואה

"באמצע הלילה פתחו הס"סמנים הגרמנים ברעש את דלת הצריף, בהעירם אותנו בצעקות ובמכות : החלו לגרש אותנו החוצה, בשומרם , שאף אחת לא תסתתר או תברח, נוצרה מהומה גדולה.

רדומות , מפוחדות עד מוות , הצטופפנו ליד הדלת , דוחפות ודורכות זו על זו בחשיכה ובבהלה. הס"סמנים הגרמנים רצו מסביב , ככלבים מטורפים , העמידו אותנו ברביעיות , האירו בפנסים , ספרו , קיללו .

מובילים אותנו לקרמטוריום !– נפלה כרעם הידיעה הנוראה. ובמהירות התפזרה על פני כל השורות..

הלב הלם בי בחוזקה . לא , לא האמנתי ! שוב לא האמנתי באפשרות המוות , כמו אז באומשלאג בווארשה, כשהעמידו מולנו הנאצים מכונת יריה. ולא נכנעתי לבהלה הכללית.

הס"סמנים הגרמנים נתנו פקודה וזזנו.. בכיוון הקרמטוריום. נשים אחדות בכו. תלשו את שערותיהן, התפללו או נפרדו מהאמהות והאחיות.

האיצו אותנו לצריף שפנימו הזכיר מקלחת. על הארץ לפני הצריף הבחנו למרות החושך, בערימות קופסאות ריקות מגז. באוויר ריחף ריח מוזר מתקתק. לא היה כל ספק שמובילים אותנו לאבדון. הנשים יצאו מדעתן… נאנחו, גנחו בקול,בכו בעוויתות.

הריצו אותנו לתוך אותה מקלחת ונעלו מאחרינו את הדלת בבריח. עכשיו היה עלינו לבצע פקודה, שניתנה קודם לכן : לפשוט את בגדינו, לתלות אותם על הקולבים הצמודים לקירות . התפשטנו בצייתנות ובשתיקה. ידענו , שמכאן כבר אין יציאה. תלינו את הבגדים על הקולבים והתיישבנו על הספסלים שליד הקירות בציפייה, במתח הגדול ביותר… מתי ואיך יגיע המוות ..?"

"הזמן חלף . שעה אחר שעה. אך כלום לא קרה.  איש לא הופיע. שקט במקלחת ושקט בחוץ . אולי שכחו אותנו? תקווה קלושה החלה התחזק באיטיות…

הם חזרו לפנות בוקר, לאחר ליל סיוטים של ציפייה למוות בתא הגז, יצאנו החוצה , ספרו אותנו שוב ( כאילו מישהי יכלה לברוח מהמקום הסגור ההוא!) ושוב הובילו אותנו למחנה הגברים, לאותו צריף עצמו, מאתמול. שם נודע לנו  מהגברים שבלילה חסר לפתע הגז… הודות למקרה הזה ניצלנו. את " הצהריים" אכלנו עוד באותו מחנה (מיידנק)  באווירה כמעט שמחה. היינו כנולדות מחדש! לצאת שלם מתא הגז – זה גבל בנס!..

אחרי הצהריים  חילקו לנו לחם ( כיכר אחת לארבע נשים) . שוב ספרו אותנו  והאיצו לקרונות. נשמנו לרווחה. היכן נמצא המחנה אליו אמורה הייתה הרכבת להסיענו , ואיך קוראים לו – על כך לא היה לנו כל מושג בינתיים.

הגרמנים רצו עוד במשך זמן מה סביב הרכבת , שרקו , צרחו , בכל רגע הציצו לקרונות, בדקו , ספרו – וסוף סוף זזה הרכבת.

לאחר כמה ימים הרכבת הגיעה לאושוויץ…."

 מקור וקרדיט:

הלינה בירנבאום , החיים כתקווה, הוצאת בית לוחמי הגטאות , 1983

ראו גם :

נערה בת 15: הלינה בירנבאום, מחנה מיידנק, מחנה אושוויץ, 1943 – 1944 (קישור)

הבלוג של הלינה בירנבאום (קישור).

הַנֶּצַח הוּא רַק אֵפֶר וְאָבָק: הלינה בירנבאום חוזרת לפולין

1

תגובות

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *