"הם היו חברי ילדות שגרו דלת מול דלת. יחד הם שרדו את המלחמה"

277

 מאת: דנה פרנק

אייל: נפגשנו לפני שמונה שנים בערך, הייתי בפרויקט של תיעוד קהילות יהודיות נעלמות. עשיתי את זה בגרמניה ונסעתי לוורשה, שם פגשנו את יוזק ואת כל המשפחה. אלה היו כמה ימים קסומים. כמה שנים אחר כך נסעתי עם משלחת יהודית אחרת לקרקוב, ונסענו לטייל. בילינו כמה פעמים ביחד במולדת שלו, ועכשיו הוא בא אלינו. זה בוקר מאוד מרגש בשבילי, בשבילנו.

אז מה קרה במלחמה?

יוזק: כשהמלחמה התחילה, אבא שלי היה בן שבע, וסבא של אייל בן תשע.

אייל: זה היה בהנריקוב, מקום שאז היה פרברי ורשה, ועכשיו זה חלק מהעיר.

יוזק: חלק מאוד מרכזי בעיר.

אייל: הם היו שכנים, דלת מול דלת. יוזק, סבא שלך, מת בתחילת המלחמה, נכון?

יוזק: כן, ממש במחצית השנייה של ספטמבר 39'.

אייל: המשפחה של סבא שלי נשלחה ישר לגטו ורשה. זה סיפור מאוד ארוך, אבל בקצרה מה שקרה זה שסבא שלי בילה את רוב שנות המלחמה ב–15 ק"מ שסביב הנריקוב. ברגע שהתחילו לחסל את הגטו, הוא ברח משם. אבא שלו נרצח, אמא שלו והאחיות נשלחו לטרבלינקה, והוא התחבא בשממה במשך שנה ומשהו. נדמה לי שהם נפגשו ב–43'. למזלנו הוא הספיק לתת עדות בפרויקט של ספילברג חצי שנה לפני שנפטר. יום אחד, מתישהו בחורף של 43', כשסבא שלי היה בן 12, אבא של יוזק, ויטק, הגיע הביתה.

יוזק: זה היה לפנות ערב.

אייל: הוא חזר מפעולה בצופים והוא ראה מישהו בשיחים. סבא שלי יצא, אבל ויטק לא זיהה אותו בהתחלה. סבא שלי קרא בשמו, וקרס. ואז ויטק, אמא שלו ושני האחים סחבו אותו פנימה. אמא שלו שטפה אותו, שרפה את הבגדים. הוא היה במצב נוראי. אתה רוצה להמשיך?

יוזק: תמשיך אתה.

אייל: הילדים אמרו לאמא שלהם שהם חייבים לעזור לו, והיא אמרה שזה מאוד בעייתי, כי היתה להם חנות בקומת הקרקע, ועשרות אנשים עברו שם מדי יום. והילדים אמרו, "אם אבא היה בחיים, הוא היה עושה את זה". אמא שלהם אמרה, "אוקיי, אנחנו נעשה את זה יחד". במשך כמה חודשים סבא שלי היה בקומה העליונה, הוא לא יכול היה לצאת מהמיטה במשך היום.

יוזק: כדי שהלקוחות בחנות לא ישמעו אותו ויעשו את החשבון — "אוקיי, שלושת הבנים בבית ספר, היא פה, אז מי למעלה?"

אייל: אז הוא שכב שם בלי להסתכל בחלון אפילו. הוא חשב שהוא ישתגע.

יוזק: זה נשמע נורא, אבל בחורף, עם השלג, במינוס 20 מעלות, זה לא היה נורא. וכשהחנות נסגרה הוא יכול היה לצאת מהמיטה, רק להתרחק מהחלונות. אחרי כמה חודשים, ב–44', ממש לפני מרד ורשה, אבא שלי נתן לו את תעודת הלידה שלו.

אייל: כדי שיהיה לו מסמך שהוא לא יהודי.

יוזק: וככה הוא יוכל לצאת בביטחון יחסי מוורשה. זה היה מעשה קצת טיפשי מצד אבא שלי, כי אדם בלי תעודת לידה יכול היה לחטוף ירייה במקום רק משום שאין לו את המסמך.

לאן סבא שלך המשיך?

אייל: אני לא בטוח מה היה המסלול המדויק. היו כמה חודשים באסם תת־קרקעי, תקופה בכנסייה, תקופה באיזה שדה, ובסוף הוא הגיע לחיפה.

יוזק: בזמן המרד, אבא שלי והמשפחה ברחו ליער קמפינוס, זה יער ענק מחוץ לוורשה. הבית שלהם נשרף במרד.

אייל: לא ידעתי שזה קרה.

יוזק: כן. אני לא יודע איך הוא שרד בלי תעודת הלידה שלו. לא יצא לנו לדבר על זה כבר הרבה זמן. הוא בן 90, הוא חי בוורשה בבריאות טובה. בכל מקרה, אחרי המלחמה הוא חזר לבית ספר, ובסופו של דבר הוא התגלגל לניו יורק ופגש שם את סבא של אייל.

לאן סבא שלך המשיך?

אייל: אני לא בטוח מה היה המסלול המדויק. היו כמה חודשים באסם תת־קרקעי, תקופה בכנסייה, תקופה באיזה שדה, ובסוף הוא הגיע לחיפה.

יוזק: בזמן המרד, אבא שלי והמשפחה ברחו ליער קמפינוס, זה יער ענק מחוץ לוורשה. הבית שלהם נשרף במרד.

אייל: לא ידעתי שזה קרה.

יוזק: כן. אני לא יודע איך הוא שרד בלי תעודת הלידה שלו. לא יצא לנו לדבר על זה כבר הרבה זמן. הוא בן 90, הוא חי בוורשה בבריאות טובה. בכל מקרה, אחרי המלחמה הוא חזר לבית ספר, ובסופו של דבר הוא התגלגל לניו יורק ופגש שם את סבא של אייל.

אייל: הסיפור שאני מכיר זה שאבא שלך ישב במשרד שלו ומישהו בא ואמר לו שדודק מחפש אותו, שהוא בחיים. הוא לא ידע. היה רגע מאוד מיוחד שבו ישבנו בבית הקיץ של המשפחה, מחוץ לוורשה, וצפינו יחד בעדות של סבא שלי, שהוספנו לה במיוחד כתוביות בפולנית.

יוזק, הרקע המשפחתי מלווה אותך?

יוזק: כן, כן ברור. אייל, זוכר שאבא שלי דיבר על הסיפור הזה באוניברסיטה? אייל ואני נפגשנו בוורשה, הסתובבנו בעיר העתיקה והלכנו לבקר את אבא שלי, שבדיוק הנחה אסיפה באוניברסיטת ורשה וסיפר את כל הסיפור, ובזמן שהוא מספר, אייל נכנס לאודיטוריום.

אייל: והוא הציג אותי לכל הסטודנטים. זה היה מופרע, לא ידעתי מה להגיד. זה היה לי מאוד עוצמתי להיות שם. פתאום הרגשתי חלק ממשהו לא קשור אליי, גדול הרבה יותר. שריד של משהו.

מקור וקרדיט : דנה פרנק

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *