המלחמה כנגד הילדים

432
מקור : "הדף הירוק": המלחמה נגד הילדים, עופרה בריל – אפריל 2000
על מחקרה של  ד"ר אמונה גפני
מה היתה מורכבות נושא חיפוש הילדים לאחר השואה?
"עבודת הדוקטורט שלי עוסקת בנושא: 'הוצאת ילדים יהודים מבתי נוצרים
בפולין בשנים הראשונות שלאחר השואה'. חלק מהחומר עוסק בבעיה של
החיפוש אחריהם וכן בשאלה – איך בכלל הגיעו ילדים יהודים לבתי
הפולנים. מובן שאין דגם אחד.      
באופן עקרוני, בגלל המאסיביות שבהשמדה, יכול היה להיות מצב שאף
אחד מההורים לא שרד ואז לא היה מי שידע את סוד מסירת הילד, את
מקום הימצאו ומדוע שיחפשו?       
בגלל מחלוקות ודעות שונות ביהדות קמו גופים שונים בהשקפתם לגבי
תפיסת עתידו של הילד היהודי, חינוכו, היעד אליו יגיע. היו גם כאלה
שחשבו, שאם טוב לילד בבית משפחתו הפולנית החדשה, אין חשיבות
להיותו יהודי – ומדוע לנתקו שוב? 
אבל הרוב חשב שצריך להוציא את הילדים לטובת העם היהודי. מובן
שעלתה השאלה מהי טובת העם היהודי? ובנקודה זו נחלקו. קמו גופים
שונים בהשקפתם והתחילה תחרות על הילדים. תחרות זו גרמה לעתים
להאמרת מחירם של הילדים, כשהפולנים הבינו את חשיבות האוצר שבידם
(אף כי בעיני אין מחיר לסכנה שבהצלה).          
אחת הבעיות שלי היתה לנסות ולגלות מסמכים בני התקופה.
גופים שעבדו באופן בלתי לגאלי, כמובן שלא תיעדו את מעשיהם. הם פעלו
באינטנסיביות וחשבו על עשייה ולא על תיעוד. ברוב המקרים הוצאו
הילדים מפולין במסגרת "הבריחה", במעבר בלתי חוקי של גבולות, ואם היו
מסמכים כלשהם – הם לא נלקחו. 
הסתבר לי, שכמות המסמכים בנושא היא די מוגבלת. חלק מהחומר נמצא
בארכיון לוחמי הגטאות (בעיקר לגבי גוף שהוקם על-ידי התנועות הציוניות
ונקרא: "הקואורדינציה לגאולת ילדים"), חלק בארכיון הג'וינט בירושלים,
בארכיון הציוני המרכזי ובארכיון הרב קוק – שניהם בירושלים. חומר רב
מצוי בארכיון היהודי בפולין. לעתים מצאתי על ילד מסוים מסמכים בכמה
ארכיונים, היות וגופים רבים טיפלו במקרהו. כך הצלחתי ללמוד על דרכי
החיפוש והאיתור."   
מי זאת ז'ולה
במשך שני קיצים שהתה אמונה בפולין, למדה באוניברסיטה של ורשה
ונפגשה עם משפחות פולניות שהצילו ילדים יהודים בתקופת המלחמה.       
"למדתי את הבעיה כפי שנראית גם מהצד הפולני. לא פעם קרה, שמשפחה
פולנית מאוד נקשרה לילד היהודי שבביתם וכשנודע להם שמחפשים אותו,
עברו למקום מגורים חדש כדי להיטמע בסביבה החדשה.       
צריך לזכור שאחרי המלחמה היה בפולין הרס כלכלי ורעב.   
הגרמנים השאירו חורבן כלכלי, מפעלים תעשייתיים פורקו והועברו
לגרמניה. היו משפחות פולניות שאף כי התקשרו לילד, הסכימו להחזירו
מתוך אמונה, שבין יהודים יהיה לו טוב יותר וגם כדי לזכות בתמורה
הכספית שיקבלו, שתסייע להם בימים הקשים."
 אחרי כל מסע הדרכה בפולין אמונה נשארת שם, לזמן-מה, ומקדישה את
זמנה לעבודה בארכיונים. לעבודת הדוקטורט ראיינה אנשים רבים בארץ
והשמועה שהיא עוסקת בנושא עברה מפה לאוזן. החלו להגיע אליה בקשות
של אנשים, שהיו ילדים בזמן השואה ורצו מידע על עצמם או על מציליהם.
אמונה לא שולטת בשפה הפולנית ובדרך כלל החיפוש בתיקי המסמכים
הרבים נעשה על-פי מלות מפתח. 
את המסמכים היא מוסרת לתרגום. כל המסמכים שהביאה (מאות רבות)
התבררו כרלוונטיים. שיטת החיפוש הוכיחה את עצמה גם במקרה של ילדה
בשם ז'ולה.   
אמונה: "במסגרת תוכנית שהפיקה ורד ברמן מהערוץ הראשון בטלוויזיה,
חיפשו מידע על ילדה שכונתה ז'ולה. פנייה לאחד מעובדי הארכיון בוורשה
לא העלתה דבר. כך גם פנייה לנספח ההיסטורי בשגרירות ישראל בפולין,
שסייע רבות קודם לכן והיה נכון לסייע גם עתה, אבל לא עלה בידו. מאחר
ועזרתי למפיקה במהלך עבודתה בנושא, נתבקשתי לנצל את שהותי בפולין.
ורד הפקידה בידי מספר מקרים לבירור וביניהם את השם ז'ולה. חיפוש
בארכיון מחייב להקדיש שעות רבות ואלה שעות שאתה כולך נתון למושא
החיפוש שלך. מאחר ואינני שולטת בשפה, עברתי על מסמכים רבים כשאני
W גדולה. בסוף היום, כשהגעתי לאות Zמתעכבת על כל שם המתחיל באות
(לקראת סוף האלף-בית הלועזי) נתקלתי במסמך שעסק בילדה בשם
וויזיצקה אלזבייטה וליד השם היה כתוב בסוגריים – ז'ולה. מצאתי שני
ובשני1939מסמכים ובכל אחד מהם מידע שונה: האחד שנולדה בשנת
גם שאר המידע היה שונה: שמות ההורים, שמות.1940-שנולדה ב
המצילים. למסמכים היה צמוד דף ועליו תיאור הילדה והעובדה שאינה
זוכרת דבר, שנכתב על-ידי מטפלת בית הילדים הראשון אליו הובאה לאחר
המלחמה.
 למכתב הוצמד צילום של ז'ולה כילדה בת חמש. מן התמונה נשקפת ילדה
יפיפייה: פנים עגולות ועיני תכלת יפות (שבלטו אף כי התמונה הודפסה
בשחור-לבן).
היה זה קצה חוט שבהמשכו הצליחה חניתה (שהיתה הילדה ז'ולה), בסיוע
הטלוויזיה, לגלות מידע רב על עצמה. כיום היא יודעת את מקום הולדתה,
מי היו הוריה, מי היו מציליה והסתבר שהיו יותר ממשפחת מצילים אחת.
פחדתי שיבחרו בי
 עוד סיפור אמונה מספרת: על בחור ישראלי החי בחו"ל ושמו יוסי ארצי.
בפולין קיבלה לידה תעודת לידה של ילד בשם חיים אברהם שטייביגל,
תעודת לידה של אימו ופספורט שלה.
 המסמכים נתפרו בדופן תיק ש"שכחה" אמו בבית המשפחה הפולנית שם
הוחבא הילד, בפעם האחרונה שבאה בזהות פולנית לבקרו. נראה שלאחר
מכן נתפשה.
"הבחור הגיע ארצה. ישבנו על מרפסת ביתי בנוף של יוקנעם. מולי יושב
בחור מרשים, גבוה מאוד. הבחור ידע כל השנים, שהשם יוסי ארצי הוא
שם שהעניקו לו ואין לו דרך לגלות את שמו הקודם ומי היו הוריו. כאשר
מסרתי לו את המידע, הפגישה בינינו היתה מאוד מרגשת, בין צחוק לדמע.
בלא שידעתי מראש עזרתי לו לבנות תמונת חיים אישית או כפי שהוא אמר:
'נעשית חלק מסיפור חיי'.
אני משערת, שהזדהותי עם סיפורי הילדים קשורה באימהות שלי,
בתפיסתי לגבי האופן שאנו נוגעים בילדים, מכבדים את סיפורם האישי,
את השוני, את הייחודי. מכך גם נובעת תפיסתי שבאה לביטוי במחקר. אני
לא קובעת באופן מוחלט, שהנימוק הלאומי חייב הוצאת ילדים מידי
מציליהם. אינני שופטת. האם באותם זמנים נשאלה השאלה מהי טובת
הילד? האם במציאות בה חי היה בשל או כשר להחליט?
מי שעסק אז בנושא האמין בכל מעודו שהוא יודע טוב יותר מה נכון לילד.
אולי יש בזה מהאמת. האם תיתכן אובייקטיביות של כל אחד מהצדדים?
אני משתדלת להציג את הבעיה מנקודת ראותו של כל אחד מהצדדים באופן
הרחב ביותר והאמיני לי – הנושא מורכב מאוד.
סיפרה לי אישה, שלאחר המלחמה הובאה עם יתומים אחרים ארצה. לבית
היתומים בו שהתה הגיעו לפעמים הורים של ילדים והיתה שמחה בלתי
רגילה כאשר הורים מצאו את ילדם. בנוסף הגיעו גם לבית היתומים אנשים
שרצו להקל על ילדים אלה ולאמצם.
היא זוכרת שכילדה מאוד רצתה להיות נחמדה כדי שמישהו יבחר בה. מצד
שני פחדה שיבחרו בה, כי אם בסוף תגיע אמה, היא כבר תהיה ילדה של
מישהו אחר ואיך אמה תמצא אותה? את מבינה איזה דילמות היו לילדים
אלה?!".

התינוקת בכתה מרעב

רחל איגנפלד-ווסרמן נולדה בעיירה במרכז פולין. נישאה בוורשה ובהיותה
בהריון, בגטו, נהרג בעלה. בדרך-לא-דרך הצליחה להתגנב אל מחוץ לגטו
1941ובתעודות מזוייפות יצאה לכיוון העיירה כדי להגיע לבני משפחתה. ב-
רחל הצליחה. החלו המשלוחים ומשפחתה נלקחה1942 בשנת .נולדה בתה
שם התקבצה קבוצה קטנה של אנשים ורחל,לברוח עם התינוקת ליער
עם הזמן הרגישה. אוכל השיגה מדי פעם. את הילדה הניקה.ביניהם
ימי החורף התקרבו והקור גדל. התינוקת בכתה מרעב. הבכי,שהחלב פוחת
סיכן את כולם. לאחר התייעצות עם חבריה, ברגשות מעורבים, הוחלט
להניח את הילדה בפתחו של בית אחד האיכרים והילדה רק בת
הקבוצה לא התרחקה מהמקום ועקבה אחר קורות הילדה, שנמסרה לאחד
מעשירי הכפר.
כשנגמרה המלחמה התחילה מלחמתה הפרטית של האם להחזיר את בתה.
כשהגיעה לבית האיכר עם חבריה מהיער, הכחיש שקיבל את הילדה וטען
שזו ילדתו. כשחזרו שוב איים לפגוע בהם. האם לא ויתרה ופנתה לרשויות
האזוריות. היא סיפרה שטרם הניחה את ילדתה, חרטה בה סימן. בבדיקה
שנערכה לא נמצא סימן על גוף הילדה (ייתכן והצלקת הגלידה). כמה עמוק
יכולה אם לחרוט בגוף בתה?
רחל נישאה לחייט וסרמן, שאיבד את משפחתו והיה עמה ביער עד לאירוע.
כשלא נשאו מאמציה לקבל את ילדתה בחזרה, עברו למחנה עקורים
בגרמניה ושם עירבו כל גורם אפשרי, שיפעל להחזרת הילדה. מכתבים
רבים הועברו לפולין, למוסדות יהודיים, לרשויות משפט, אך הפולני בשלו.
בביקורת שעשו שירותי הרווחה בביתו, נמצא שהילדה מטופלת בצורה טובה
ואין עילה להוציאה.
יצאה משפחת ווסרמן לקנדה, במסגרת מתן אישורי כניסה לחייטים1947ב-
כתבה שהתפרסמה. מאבקה של האם ממשיך מעבר לים.(עבודה מועדפת)
בעיתון קנדי ובו תיאור מאבקה של האם להחזרת בתה, הסתיימה בבקשה
לכל האימהות שיקראו ויזדהו עם המאבק, לפנות בכתב לאלינור רוזבלט כדי
שתפנה לקרדינל שיפעל אצל האפיפיור. זאת לאחר שפניית האם לאפיפיור
לא נענתה.
מוסדות יהודים התקשו לפעול, ארגונים. בולט השינוי בפולין1949ב-
ציוניים יצאו מפולין, אך מכתבי התחנונים של האם ממשיכים להגיע. ישנם
ובהם תחנונים מחד וייאוש1949ברשותי מכתבים שנשלחו בספטמבר
. ייאוש שאפשר שלא תזכה יותר לראות את בתה,מחלחל מאידך
אלה המכתבים האחרונים שנמצאו. אינני יודעת את סופו של הסיפור. האם
הילדה היא אשה בוגרת החיה בפולין או שמאבק האם נשא פרי מאוחר
יותר. כל-כך הרבה מסמכים התקבצו אצלי בנושא הילדה איטה איגנפלד-ווסרמן, אך במקום שהם נגמרים שם מסתיים הסיפור.
סיפורה של רחל מציג באופן החריף ביותר את השאלה: "למי שייך הילד
הזה?" כאם אני מבינה את תחושת האובדן, הכאב, חוסר היכולת להתחיל
1949חיים חדשים בידיעה שהאם יודעת היכן בתה. מצד שני, בספטמבר
.הילדה כבר בת שמונה וחצי ומגדליה הם הוריה
המלחמה נגד הילדים
נושא הילדים מחריף את הבעייתיות של השואה לגבולות בלתי נסבלים.
במהלך ההיסטוריה הארוכה, בפרעות ובפגיעות ביהודים, היתה אופציה
להינצל. המלחמה היתה כנגד היהדות והתאפשרה המרת דת, גם אם
לתקופת-מה כמסווה. המלחמה הזו היתה שונה בכך, שנלחמה בפרטים
היהודים ודווקא לילדים לא היה שום סיכוי. במי נלחמו הגרמנים – בתינוק
שנולד? בילד בין שנתיים-שלוש? החרדה לילדים היתה כה ארוכה
והמציאות כל כך טוטאלית. במובן זה היתה זו מלחמה כנגד הילדים וזה הצד
החריף והקיצוני ביותר במלחמת העולם השנייה ובשואה.
אין ספק. קראתי עכשיו את הספר "סיפור חיים" של אפלפלד. הוא היה
ילד בן שבע, כשפרצה המלחמה. אפלפלד מתאר את הקיץ האחרון עם
אימא, סבא וסבתא בכפר ואבא שבא לבקר ואומר: רוחות מלחמה
מתקרבות. אמו נרצחה עוד בתחילת המלחמה ואילו הוא ואביו נעקרו והובלו
בדרך ארוכה עם יהודים רבים. אביו מת באחד המחנות ואילו הוא הצליח
לברוח ליער. כילד בן תשע הסתתר ביער. בספרו הוא כותב שתקופת השואה
היא לגביו כמו מנהרה שחורה. הכל מחוק בזיכרון, רק זיכרון פיזי קיים,
תחושות. השמש בחופי הים התיכון לאחר המלחמה ליטפה, חיממה ועזרה
להשכיח.
סיפורה של מירה יכול להעיד על אותה ילדות אבודה. מירה נולדה
היתה בת שבע וחצי. את אביה לקחו למחנה1943- ב.1935בספטמבר
במיאדנק. אימה עבדה במחנה עבודה. הילדה הקטנה נשארה אצל משפחת
איכרים בכפר והיתה הולכת כל יום ברגל לבקר את אמה במחנה העבודה.
האם הרשתה לה מדי פעם להישאר ללון אצלה ולמחרת הבריחה אותה
לכפר. יום אחד הגיעה הילדה לאימה שמחבקת כמו תמיד ולבסוף אומרת:
"את צריכה ללכת מירק'ה" ומירק'ה הקטנה אומרת: "אימא אני רוצה
להישאר לישון אצלך", אך האם אומרת: "לא, היום אי אפשר". האם יודעת
שהלילה מתכננים בריחה. הגרמנים גילו את התוכנית וכשהילדה היתה
בדרך חזרה לכפר היא שומעת יריות. בדרך פגשה איכרים שאמרו לה: הרגו
את האנשים שעבדו במחנה העבודה, את רוצה לבוא לראות? הילדה לא
רוצה ומתיישבת בתעלה לצד הדרך. האיכר שטיפל בה נסע למחנה העבודה
והביא לילדה את המגפיים של אימה. המשפחה שהחזיקה אותה מפחדת
שיגלו שהילדה יהודייה ושולחת אותה לכפר אחר, שם אומרים – תפני
לכומר (הכומר שייך למחתרת). הילדה מחכה לכומר בכיכר השוק. כשהוא
מגיע היא פונה אליו: "אדוני הכומר". הכומר לוקח אותה הצידה ולוחש לה:
"לעולם אל תפני כך לכומר, כי מיד ידעו שאת יהודייה. בפולנית אומרים
'כבוד הכומר'. הילדה עוברת לעיר חלם, שם משפחה מוכנה לאמץ אותה.
המשפחה בחלם רוצה לבקש רישיון לאזרחות גרמנית וצריכה לעבור תחקיר
במשרד של הגרמנים. המשפחה לא יודעת שהילדה יהודייה, אבל כדי
להבטיח את עצמה אומרת לה שאם היא יהודייה, כדאי שתגיד כי במשרד
עושים בדיקה באוזן, לוקחים דם מאוזן ואפשר לדעת בקלות לפי הדם אם
היא יהודייה או לא.
 מירה מתיישבת מול המשרד. איש אחד שיושב לידה אומר לה: אם תלכי
מולי אוכל לומר לך אם את יהודייה, כי ליהודים יש דרך הליכה מסוימת.
היא קמה והולכת והאיש לא מזהה שהיא יהודייה.
אני שואלת אותה: מירה, מאיפה היה לך האומץ כילדה בת שמונה לא
להסגיר את עצמך, לא לגלות שאת יהודייה?
בתשובתה היא אומרת: אני לא בטחתי באף אחד. אימא שלי אמרה לי לא
לגלות אף פעם שאני יהודייה. ההוראה של אימא היתה ברורה לי יותר ממה
שהם אמרו לי. ידעתי שאימא שלי כבר לא בחיים והיא כבר לא תוכל להגן
עלי. האנשים האלה יוכלו להגן עלי. מירה נכנסה בסופו של דבר לחקירה.
בדיקה באוזן לא עשו לה והמשפחה קיבלה אישור שהם מתאימים להיות
גרמנים.
מירה אומרת: הניצחון שלי היה כפול. לא רק שאני מתאימה להיות גרמניה,
הצלחתי לרמות אותם. הם לא גילו שאני יהודייה.
הסיפור עוד לא נגמר. כשהרוסים התקרבו המשפחה העבירה אותה לבית
יתומים. באחד הפעמים, כשהיתומים הועברו במשאית והמשאית עצרה
במקום מסוים, משפחה שעברה במקום ראתה את הילדה היפה ולקחת
אותה אליהם. יום אחד הם ישבו ליד השולחן ומישהו מהמשפחה אמר
שהוא ראה בכיכר משפחה יהודית שהם מכירים, סימן שהם ניצלו. ומירה
שואלת: "מה, נגמרה המלחמה ויש יהודים?" "כן", ענו לה. ואז היא אומרת
להם: "אתם יודעים, גם אני יהודייה." נשתררה דומייה בשולחן.
למחרת מסרו את מירה למשפחה היהודית ומירה הגיעה לבית הילדים
היהודי בקרקוב. את שומעת סיפור כזה וזה מצמרר. איזו יכולת הישרדות:
מותר לשקר, מותר הכל כדי להישאר בחיים.
אני יהודייה ישראלית
איך הגעת לכתובות של משפחות פולניות שהחביאו ילדים?
"חלק דרך ילדים ניצולים והשאר דרך מסמכים, שגיליתי בארכיון היהודי
בוורשה. פולנים שמסרו ילדים התבקשו לכתוב דו"ח על הילד שנמצא
ברשותם וכל מה שידוע להם עליו ועל משפחתו.
ישנם גם מסמכים של בתי משפט בפולין, באותם מקרים שההתדיינות על
הילד הגיעה לדיון משפטי. נפגשתי בפולין עם אנשים שהיו ילדים בשואה
ונשארו אצל המשפחה בביתה הוחבאו, וגם מהם קיבלתי מידע".
המשפחות הפולניות שמרו על קשר עם הילדים?
"ברוב המקרים זה לא התאפשר. הם לא ידעו לאן נלקחו הילדים. גם
הגופים שהוציאו את הילדים לא היו מעוניינים בקשר כזה, שרק הקשה על
הילדים את ההתנתקות. אלה שבכל זאת שמרו על קשר נאלצו להפסיקו
כיום יש בידי פניות רבות. כשנותקו היחסים בין ישראל לפולין,1967בשנת
.של פולנים המבקשים שאעזור להם למצוא את הילדים שהיו בביתם"
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *