המצוד הגדול של הילדים בגטו לודז'

145

עוד לא עברו ארבעה חודשים מאז הגענו לגיטו לודז' , אך נדמה היה לנו שהזמן מתמשך עד לאין סוף. הגורם העיקרי לכך היה הרעב. הציפייה במשך חודש לחלוקת ה"רציה" ( תלושי מזון) , הציפיה במשך שבוע ארוך ליום חלוקת הלחם, והשעות הזוחלות עד לחלוקת המרק האריכו את הימים.

רק כארבעה חודשים עברו עד ראשית ספטמבר 1942, התאריך שנחרת בזכרוני ושאותו לא אשכח לעולם. באותו שבוע נערך "ציד הילדים".

בשובי באחד הימים מן העבודה ראיתי כרוזים חדשים שהודבקו על קירות הבתים. כל ההודעות נמסרו באמצעות כרוזים כאלה. ניגשתי קרוב , למרות שגם מרחוק יכולתי לקרוא את האותיות שצעקו מעל הקירות בשפה הגרמנית.

"החל ממחר יהיה הגיטו נתון בעוצר אשר ימשך ימים מספר. על תושבי הגטו אסור יהיה לצאת מפתח הבית. כל המפר את הצו יירה. מובן שהעבודה בבתי המלאכה תשבות. "

מפי האנשים שעמדו לידי למדתי שלפי השמועה יהיה על ההורים למסור את ילדיהם שעד גיל עשר. לא שמענו לאן ייקחו אותם. שוטרים ורשימות בידיהם יעברו מבית לבית ויקחו את הילדים.

הרגשתי שרגליי כושלות , שהכל מסתחרר סביבי. המראה מבז'זין קם לנגד עיני .

השמועות על מסירת הילדים התפשטו במהירות . בהלה אחזה את הגטו: "מה זאת אומרת למסור את הילדים?  למי למסור ? לאן יקחו אותם ? מה רוצים לעשות בהם ? מה רוצים לעשות בהם?

אנשים אובדי עצות , מוכי הלם, התרוצצו ברחובות, בפרט אלה שילדים קטנים להם. ראיתי אמהות רצות ותולשות את שערותיהן. בהיכנסי הביתה ובראותי את הילדה חנה'לה הקטנה שישבה על מיטתי והבובה אבוניק בזרועותיה, לא הצלחתי לענות לאחותי הקטנה על ברכת השלום שלה.  הרגשתי שאם אפתח את פי , אפרוץ בבכי או אתחיל להטיח את ראשי בקיר.

כשחזר אבא מהעבודה היו פניו לבנים כסיד. באגרופים קמוצים סיפר על נאומו של רומקובסקי, ראש היודנראט , בכיכר בלוטי.

" המנוול הזקן מנסה – אמנם תוך בכי- לשכנע הורים שימסרו את ילדיהם בהקרבה. מה זאת אומרת בהקרבה? מה רוצים לעשות עם הילדים? מוטב שאנחנו נהיה קורבן לילדים. מה הוא מבין , האיש חשוך הילדים, מה זה ילדים . האם חזרנו לזמנים של שיעבוד מצרים ? זה אף גרוע ממה שהיה במצרים. הילדים האלה הם לא תינוקות שאינם מבינים עדיין דבר. צריך להחביא אותם ולא לתתם!" קרא אבא.

"נכון" אמרה אמי , "צריך להחביא את הילדים , אבל היכן ? בודאי יחפשו בבתים בכל המקומות. אבל אין ברירה , אסור לתת אותם. " ואמא הוסיפה  : " אך מה באמת קורה עם הילדים , לאן מובילים אותם ? הרי מאז שלחו את הילדים מבז'זין , אין לנו שום ידיעה היכן הם נמצאים . לילה-לילה , לפני שאני מצליחה להירדם , משגעות אותי המחשבות: היכן נמצאת אמי? היכן אחיותי והתינוקות שלהן … "

אותו רגע נפתחה דלת דירתנו  ואמא של חנה'לה התפרצה פנימה , משהו מוזר היה במראה האישה הצעירה ובפרט בעיניה שהתרוצצו ללא מנוחה.

"אלוהים" לחשה אחותי הקטנה טלקה " אם ייקחו את הילדה חנה'לה , אמא שלה תשגע."

"אני , אני חושבת שזה כבר קרה", ענתה  אמא כששניה נוקשות.

אף כי מסירת הילדים לא חלה על משפחתנו – טלקה כבר הייתה קרובה לשנתה האחת העשרה- מזועזעים היינו מפרסום הגזירה. באותו ערב לא הייתה אימא מסוגלת להכין טיפת אוכל ואילו אנחנו לא הרגשנו כל רעב. מובן שגם להירדם לא הצלחנו. כל אחד התהפך על משכבו עם המחשבות והזיכרונות המזעזעים ממסירת הילדים בגטו הקודם בבז'זין.

שכנתנו , הגבק וינוגרודסקי, נכנסה אלינו מבוהלת . למרות העוצר הכבד הסתננו שמועות מסמרות שיער : מכוניות-משא ובהן חיילים גרמנים נכנסו לתוך הגטו. הם שמו הסגר על רחובות ועל איזורים שלמים. שוטרים יהודים וחיילים גרמנים פורצים לתוך הדירות כדי להוציא מתוכן את הילדים. הם עורכים חיפוש יסודי בכל המקומות: מוציאים ילדים , חולים וזקנים, מרביצים ואף יורים בהורים המעזים להחביא את ילדיהם.

"האין אלוהים בשמים !" נתמלטה זעקה מפי אימא.

למחרת כבר משעות הבוקר המוקדמות  נשמע רעש מוזר, שגבר והלך, כאילו סערה מתקרבת לבוא, וזו אכן הגיעה.

תחילה שמענו רעש עמום, אך עד מהרה נראו עגלות ונשמעו שעטות סוסים, ועמן זעקות ויריות.

אמא זרקה מבט מבוהל בילדה טלקה, כאילו עכשיו הבינה, שילדתה הרזה והכחושה נראית צעירה מגילה. "אמנם ידוע שלשוטרים יש רשימות של ילדים עד גיל עשר", אמרה אמא . "הרי כאן בגטו לודז' , מתנהל הכל בסדר מופתי וישנו רישום מדוייק, אך ליתר ביטחון אקח עימי את תעודת הלידה של טלקה".

בקדחתנות התחלנו  לחפש אחרי התעודה. אך גם לאחר שמצאנו  אותה לא נרגעה אמי. הייתה לה הרגשה שגם עתה נשקפת סכנה לילדתה. היא הלבישה את טלקה בבגדים כפולים כדי שתיראה  מלאה יותר ובחתיכה של סלק כבוש שנותר עדיין מתלושי המזון האחרונים, צבעה  את לחייה של טלקה, לשוות להם מראה רענן יותר.

הרעש  בחוץ הלך וגבר , ועד מהרה הגיעונו צעקות הגרמנים: "ראוס אלע ראוס".

לצעקות אלו נלוו עתה צעדי מגפים כבדים בחדר המדרגות, דפיקות חזקות בדלתות  בקתות רובים, והתפרצויות לתוך הדירות. לא היו אלה שוטרים יהודים אלא חיילים גרמנים , שהתפרצו גם אל תוך ביתנו ובצווחות, בעיטות ומכות, הוציאו את כל אנשי הבית לחצר.

בחצר ערכו אותנו שוטרים יהודים בשורות.  אנחנו , בני משפחתנו , מחזיקים היינו זה בידיו של זה שלא יפרידו בינינו.

לפתע הופיע  בפתח חייל גרמני ובמין ארשת ניצחון על פניו הגסים , דחף לפניו ילד קטן כבן שש שהוציאו מאיזה מחבוא. החייל  דחף את הילד לעבר אחת העגלות שעמדו בשער, בה ישבו ילדים בין חיילים גרמנים האוחזים ברובים מכודנים, בוכים וקוראים לאמם.

ראיתי את הילד שהוצא מן המחבוא , עיניו קרועות לרווחה ופיו פעור לצעקה. ראיתי את אמו של הילד והיא מתפרצת מן השורה ומתנפלת על החייל וראיתי חייל שני המוציא אקדח מנרתיקו ויורה באם.

רציתי לזעוק לאלוהים, להתחנן לפניו ולבקש שיעזור לילדים הקטנים החפים מפשע, אך המילה "אלוהים" לא יצאה מפי , ורק אגרוף קמוץ הרמתי  כלפי השמים. בשעה שראיתי את החיילים הגרמנים המצוחצחים, במדי הפאר שלהם, השבעים והחמושים , עוברים בין שורות היהודים המעונים, ובוחנים אותם כאילו לא אנשים לפניהם, אלא סחורה חסרת ערך.

לא הספקתי להמשיך במחשבה זאת והנה הגיעה פמליית החיילים הגרמנים אלינו. אחד מהם העיף בנו מבט חטוף, תפס בכתפה של אחותי טלקה והוציא אותה מן השורה. אותו רגע זינקה אמי מן המקום ותפסה בשרוולו של החייל.

"אדוני החייל !" פנתה אליו, "הילדה שלי כבר קרובה לגיל אחת עשרה, היא בת עשר ושבעה חודשים, הנה תואיל נא לראות. זאת תעודת הלידה שלה" . החייל העיף מבט על אמי ומלא זעם הסיט את ידה משרוולו ובמין סלידה ניער את השרוול ודחף את אמי. אך אמא המשיכה לרוץ אחריו, לנפנף בתעודת הלידה של טלקה ולהכריז שבתה כבר מתקרבת לגיל אחת עשרה.

סבלונותו של החייל הגרמני פקעה. הוא עצר שוב,  תפס את תעודת הלידה ובלא להעיף בה מבט , קרע אותה לחתיכות. קימט את  הקרעים באגרופו והשליכם לרחוב. הוא תפס בשנית את כתפה של הילדה טלקה הרועדת מפחד ודחף אותה אל עבר העגלה.  אמי הוסיפה לרוץ אחריהם ולהתחנן שיחזירו לה את בתה או שייקחו גם אותה. אמי לא ויתרה גם לאחר שהחייל דחף אותה והפילה לארץ.  היא קמה והמשיכה לרוץ עד שהגיעה לעגלה ממש. היא נאחזה בה גם כאשר טלקה כבר הייתה למעלה. עתה תפס הגרמני את אמא ודחף גם אותה אל העגלה.

כל אותה שעה עמדתי במקומי ללא נוע, כאילו תקעו מסמרות ברגלי.

אבא התעלף. רצתי אל הבאר בחצר , מילאתי את  הכובע שלי מים מתוך הבאר ושפכתי על אבי את המים.  מעוצמת המים אשר שפכתי עליו , פקח אבא את עיניו, הוא הסתכל מבוהל על סביבו כלא מבין ושוב עצם אותן. אנחה איומה נתמלטה מפיו.

"אשתי , בתי לאן לקחו אותן ? לעולם כבר לא אראה אותן, אלוהים, קח גם אותי!"

בעזרתה של משפחת וינוגרודסקי העלינו את אבא לדירתנו והשבנוהו במיטה. המום הייתי, ללא יכולת  לחשוב או לעשות משהו. ישבתי ליד אבי ששכב בעיניים עצומות ואנחותיו על אמי ואחותי פילחו את לבי כמו בסכינים. רציתי לומר לו משהו, אך לא יכולתי. כמו אבא, גם אני הרגשתי שאמא וטלקה נלקחו מאיתנו לעולמים.

הציד של הילדים בגטו לודז' נמשך עוד שלושה ימים. הגרמנים הוסיפו לסרוק את יתר רחובות הגטו , עד שהשלימו את עבודתם הבזויה. היו אלה שלושה ימים שלא זכרנו אפילו שאין לנו בבית פירור של אוכל, שכחנו שאנו שרויים בצום מוחלט.

רק בגמר המצוד נודעו לנו יותר ויותר פרטים על גודל הזוועות  שעברו על הגטו . נודע לנו כי שני בתי היתומים שהיו בחסותו של ראש היודנראט , רומקובסקי , שאותם ראה כילדי הטיפוחים שלו, נלקחו ראשונים. נודע לנו כיצד נלחמו ילדים אלה, כיצד נאבקו שלא להילקח מן הגיטו. רבים מהם קפצו מן החלונות ונהרגו במקום. אחדים מהם הצליחו  לברוח אל בית הקברות כדי למצוא מחסה בין המצבות, אך רבים מאלה נמצאו לאחר מכן מוטלים על המצבות ללא רוח-חיים . הרעב והקור שמו קץ לחייהם.

כל משפחה שלישית או רביעית בגטו לוגז' נפגעה במצוד-אימים זה.

במקום עבודתם של הורי חסרו הרבה עובדים . באולם הנוער ישבו בנות והוסיפו לתפור מדים בשביל החיילים גרמנים, ואגב תפירתן היו דמעותיהם מרטיבות את הבגדים . מינה אשר עבדה בשורה השנייה של התופרות איבדה בימי המצוד את אחיה בן השבע, הנפש היחידה שנותרה לה לאחר שההורים נשלחו להשמדה באקציה קודמת. היא החביאה  אותו בארגז הבגדים , היא כיסתה אותו בכל מיני בגדים וגם על הארגז שמה דברים, אך כל זה ללא הועיל. הגרמנים הפכו את הארגז ומצאו את הילד.

מכונת התפירה של רוזקה  נשארה מיותמת , סיפרו כי רוזקה מיאנה להיפרד מאחותה בת התשע והיא הורשתה לעלות על העגלה יחד עימה.

המועקה באולם של בית המלאכה הייתה קשה . מבעד לטרטור מכונות התפירה נשמעו מדי פעם אנחה או בכי חרישי. איש לא דיבר עם רעהו ואיש לא הסתכל ברעהו. גם ברחוב שררה אותה אווירה . אנשים היו חומקים כצללים ליד קירות הבתים.

מקור וקרדיט :

שרה זיסקינד.  מאבקו של נער.  בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד ,1986

 ראו גם :

מושבת הילדים בגטו לודג' בתקופת השואה וגירושם להשמדה

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *