המרדף אחרי רבקה ריכטר , בת 15

118

רבקה (ריכטר) בכר, סעודת הלחם שלא התקיימה : זיכרונות מימי ילדות השואה והתקומה,  הוצאת המחברת, תל אביב 1991

קיבלנו תלושי מזון שלא הספיקו לצורכי הקיום הנדרש למשפחה ולילדים. מי שלא השיג מזון נוסף היה סובל מרעב.

רוב התושבים בעיירה השתדלו , בדרכים שונות, להשיג מצרכי מזון הכרחיים. באחד הימים ביקשו בני המשפחה ממני לגשת למקום מסויים, על מנת להביא הביתה בחשאי מעט מצרכי מזון . תמיד היה בי רצון עז לעזור כמיטב יכולתי ובמיוחד בימים קשים שכאלה.

הלכתי למקום האמור על מנת להשיג או לקנות את המצרכים, ואומנם השגתי את מבוקשי, בדרכי הביתה, כאשר הסל עם מעט המצרכים בידי, הופיע מולי גוי פולני שהיה ידוע בעיירה כרשע , אכזר ומשתף פעולה עם הגרמנים. הוא היה המתרגם שלהם.

הוא ניגש אלי ואחרי שהוציא מידי את הסל וראה מה נמצא בתוכו, באו כמובן השאלות והחקירות: מהיכן השגתי את המצרכים? היכן ביתי?. כאשר לא עניתי , התרגז ואמר : בואי נמשיך לביתך ולאביך. שיקרתי ואמרתי : אבי איננו בבית . מכיוון שלא ידעתי לשקר , הוא הבחין מיד בשקר. הוא הלך אתי כאשר הסל שלי בידו האחת ואקדח שלוף בידו השניה. היה לי ברור כי בשום אופן, אף במחיר חיי, לא אביא את הפושע הביתה.

ידעתי כי אבי לא יגלה ממי רכשתי את המצרכים ואז היו לוקחים אותו לגסטפו על מנת לחקור אותו בעינויים קשים כפי שהם ידעו. המלשין היה מתגאה בהישג שלו .

במוחי חלפו מחשבות שונות מה עלי לעשות. היה צריך להחליט כיצד לפעול מהר.

כאשר חלפנו על יד פניה לסימטה, צץ לי רעיון לנוס בכיוון הפוך בכדי לבלבל אותו. התחלתי לרוץ בכל המהירות האפשרית , כאשר הוא מנסה לרדוף אחרי . שמעתי אותו צורח : עצור ! אני יורה! האלד, האלד!

פעם אחת הפניתי את ראשי על מנת לראות אותו ואת המרחק שהפריד בינינו . הוא נראה כמטורף מכעס כאשר הניף את אקדחו וכוונו לעברי. מוזר , אבל לא הרגשתי שום פחד. כאשר ראיתי שאין הוא רודף עוד אחרי , הציף את ליבי ואת כל ישותי אושר וסיפוק. אני , הילדה הצנומה והקטנה , שמתי ללעג את זממו ותוכניתו הנפשעת. ידעתי כי הוא לא יוכל להשיגני בריצה מכיוון שהוא היה אדם מבוגר וכבד בשר. חששתי רק שמא יפגע בי באקדחו. משום מה הוא לא עשה זאת ואחרי זמן מה התייאש מהרדיפה אחרי.

המשכתי בריצה מטורפת עד שהגעתי לבית של קרובים. כאשר עברתי את סף ביתם נפלתי באפיסת כוחות , אך מלאת סיפוק על כי האירוע עבר בשלום.

לאחר שעה קלה , כאשר חזרתי הביתה ללא המצרכים , סיפרתי את מה  שאירע ומדוע לא הבאתי את המצרכים הדרושים כל כך, הייתה המשפחה כולה מרוצה ושמחה על התושיה המהירה שגיליתי ובגללה לא הסתבכנו בצרות.

מקור וקרדיט :

רבקה(ריכטר) בכר, סעודת הלחם שלא התקיימה : זיכרונות מימי ילדות השואה והתקומה,  הוצאת המחברת, תל אביב 1991

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *