הניצחון של ג'ני

160

 

"הציור הראשון שלי היה על נייר טואלט שמצאתי בשירותים של מחנה הריכוז. ציירתי עליו בפחמים את 'הסעודה האחרונה' – יום הולדתי השישי, שהיה האחרון שחגגו לי בבית”.

משפחתה של ג’ני, במקור מהעיר האוקראינית צ’רנוביץ שעל גבול רומניה, שהתה אז במחנה ריכוז ליד באבי־יאר, גיא ההריגה שבו טבחו הנאצים ועוזריהם בעשרות אלפי יהודים. אביה הצליח לברוח ולשרוד את המלחמה במחתרת, אבל רוב משפחתה המורחבת נספתה.

ג’ני עבדה במפעל סמוך למחנה. כשהייתה בת 8 ניגש אליה חייל גרמני שחשב שהיא אוקראינית, “כשהבין שאני יהודייה הוא שיסה בי את הכלב שלו, הכה אותי מכות רצח ותלש לי בכוח מהאוזניים עגילים שקיבלתי מסבתא שלי. ירד לי דם, וביקשתי ממנו בגרמנית בבכי שיפסיק, אבל הוא כיבה על הפנים שלי את הסיגריה שלו. ביקשתי ממנו מים והוא השתין עליי ואחר כך ירה לי ברגל”.

טרגדיה אחרת שנחרתה בה היא כשחייל אוקראיני ניגש לאמה ששרדה במחנה איתה ועם אחותה הקטנה, שהייתה בהירה ממנה, והטיח באם: “את יהודייה מסריחה ואת הילדה הנוצרייה הזאת חטפת, היא לא שלך”. ואז, לנגד עיניה של ג’ני ואמה רוצץ בגרזן את ראשה של האחות הקטנה, שהייתה רק בת 4, ורצח אותה.

מאז ועד היום היא סובלת מסיוטים, אבל לא נכנעת לדיכאון. היא הספיקה להוציא ספר בשם “המלאך מעל הדלת” כדי לממן אנדרטה ליקיריה שאינה יודעת היכן נקברו, לספר את סיפורה בכל יום זיכרון לשואה ולגבורה בבתי ספר ולחיילים והמשיכה לצייר, כמובן.

אבל המאבק שלה לנורמליות היה קשה ויומיומי. “המדינה לא עזרה לי יותר מדי. בשנות ה־90 ניסיתי להתאבד פעמיים. פעם אחת כשבעלי, שהיה הכל בשבילי, חלה. נאלצנו למכור את הבית כדי לממן לו ניתוח יקר, והוא נפטר במהלכו. עליתי לקומה האחרונה בבית החולים ורציתי לקפוץ”, היא מספרת בבכי.
לאחר מכן נאלצה ג’ני לעזוב את הבית כשנותרה חסרת כל ולילדיה לא היו אמצעים לסייע לה. אז ניסתה להתאבד בשנית. “עבדתי, למדתי עיצוב שיער והייתה לי מספרה מצליחה מאוד – סלון ג’נט. אפילו שוקי זיקרי למד אצלי בתחילת דרכו, אבל לא יכולתי לפרנס את עצמי לבד והתמוטטתי”, היא נזכרת בכאב."

מעריב | הניצחון של ג'ני: התערוכה של ניצולת השואה שממשיכה להילחם

ראו גם : זני רוזנשטיין – ממוריאליין – דורות ההמשך

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *