הנערה סוניה ינוביץ, שנה וחצי מסתתרת במחבוא באסם  

64

 הסיפור של סוניה

מאת: תחיה ברק 

"נולדתי בעיירה חוטומר בפולין כבת בכורה לאבי יודקו שוורץ. אבא היה מאוד עשיר. הוא גידל דגים בבריכות ומכר לגויים. אמא שלי נפטרה כשהייתי בת שמונה, אחרי ניתוח בתוספתן שהסתבך. החליטו שאני אעבור לגור אצל סבתא שלי. ארבעת אחיי נשארו אצל אבא. עברתי לגור אצלה בעיירה אוברטין שנמצאת שמונה קילומטר מהבית של אבא. הוא נתן לסבתא כסף, ירקות ואוכל. הוא החזיק אותנו".

הגרמנים הגיעו לעיירה של סוניה כשהייתה בת 17. "כשהם נכנסו היה בלגן גדול. הם כיתרו את העיר. יהודים רצו לפה ולשם וצעקו 'גרמנים, גרמנים'. גם אני רצתי", היא משחזרת. "אחרי יום־יומיים לקחו אותנו לגטו קולומיאה, שנמצא 24 קילומטר מהעיירה. אמרו לנו לקחת רק דברים שאפשר לקחת ביד. לא לקחתי כלום. רק שמלה. אני הלכתי ברגל. סבתא נסעה בעגלת סוסים. לא ראיתי אותה מאז".

הצעירים בגטו נשלחו לעבוד?

"כן. אותי שלחו בקבוצה של 20 בחורות לעבוד בשדה. גוי מקומי שמר עלינו. לא חייל גרמני. הוא הסתכל עלינו כל הזמן. אני עבדתי והסתכלתי רחוק, ראיתי בתים קטנים, עצים ואנשים והסתכלתי איך אפשר להגיע לשם. הלכתי לשומר ואמרתי לו, 'אני מבקשת ממך, אני רוצה ללכת לשירותים, תן לי ללכת'. "הוא אמר 'בסדר, אבל מהר לחזור בחזרה'

"התחלתי ללכת מהר־מהר ולהתקרב לבתים. פחדתי להסתכל אחורה לעבר השומר, שלא יראה ויהרוג אותי. הייתי רזה וזריזה. רצתי כל הלילה. לא ראיתי כלום. פחדתי מאוד. הגעתי לעיירה שבה אבא שלי גר ונכנסתי הביתה".

שנה וחצי במחבוא באסם

בעיירת הולדתה, אוברטין, אלו היו הימים האחרונים לפני השליחה של היהודים לגטו קומלוש. כשהגיעה לגטו נשלחה לעבוד. "לקחו אותנו לחווה של גרמני עשיר והיינו צריכים לנקות את הרפת, לגדר. עבדתי שם חודשיים־שלושה. בשדה לידנו עבדו גויות שקצרו חיטה. יום אחד לקחו אותי לשדה לעבוד בין השיקסות. מישהו ניגש אליי ואמר לי, פרלה (שמה השני של סוניה, ת"ב), 'אני מכיר את אבא שלך. מחר לוקחים את היהודים של הגטו למחנה השמדה. אל תספרי לאף אחד'. ידעתי שאם בערב, בסוף יום העבודה, אחזור ללאגר, איפה שישנתי עם כל הבנות, למחרת ייקחו אותנו משם לגטו ואז למחנה השמדה".

מה עשית?

"בערב, במקום לחזור ללאגר, ברחתי ליערות. נו, מה עושים? עוד מעט מתקרב החורף וקר מאוד. היו שם בתים קטנים והאנשים שם עזרו לי. גוי אחד נתן לי שק לשים על הגוף וסמרטוטים לעטוף את הרגליים. ביקשתי אוכל. מישהו נתן לי חתיכת לחם, אחר נתן לי מים. מאוד ביקשתי מים. 'מים, מים'. מה עושה, לאן ללכת? נזכרתי בעובד האוקראיני של אבא שלי. אמרתי, הוא יעזור לי. אני אלך אליו. זכרתי את הדרך. הגעתי לבית שלו וראיתי דרך החלונות שהוא משחק קלפים עם עוד אנשים. פחדתי לדפוק בדלת. התחבאתי באסם. כשהם הלכו דפקתי בדלת. אשתו שאלה אותי באוקראינית מי אני. אמרתי לה שאני פרלה, הבת של יודקה שוורץ".

היא הסכימה להחביא אותך?

"היא אמרה לי שאני לא יכולה להתחבא בבית, אבל שאלך לאסם ואתחבא שם. היה לי שיער ארוך מאוד והוא היה מלא כינים. היא לקחה אותי", סוניה בוכה, "חיממה מים חמים בקערה וניסתה לנקות לי את השיער. בסוף היא גזרה לי את השיער, שרפה לי את כל הבגדים בגלל הכינים ונתנה לי בגדים. התחלתי להיות חולה. מאוד חולה. לא אוכל וכינים. קיבלתי אבצס בגוף. היא הוציאה כרוב מהמזווה באדמה, הרתיחה אותו ושמה על הפצעים. אחר כך גם חליתי בטיפוס. הייתה מגפת טיפוס. גם גויים חלו ומתו. החום שלי עלה מעל ל־40. חששו שאני אקדח, אדבר בקול וישמעו אותי אז היא החביאה אותי עוד יותר בפנים באסם וטיפלה בי עד שהחלמתי".

מרגש מאוד.

"הם ידעו שאבא עשיר וכשתיגמר המלחמה הוא יעזור להם. התחבאתי באסם שנה וחצי. לפעמים ישנתי בעליית הגג שם. עליתי עם סולם. כשהרוסים הגיעו ושחררו אותנו אבא חזר לעיירה ומצא אותי. הגרמנים הרגו את אחיותיי, את שרהל'ה בת הארבע ואת מינצ'ה בת השנה. גם את התינוק אברום הם הרגו. רק זאב וולווה בן השנתיים ניצל. הוא עלה לארץ ונפטר לפני כמה שנים. לא סיפרתי עכשיו כלום מכל מה שהיה", היא פונה לקים. "עברתי גיהינום".

לסיפור החיים המלא

 מקור וקרדיט

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר.