הנער אליעזר זיסקינד, בן 16 בצעדת המוות

52

המלחמה נמשכה ועתה הרגשנו אותה ביתר שאת. עכשיו נפתחו ארובות השמיים וגשמי זעף היו פוקדים אותנו. העבודה בבית החרושת  ליד המחנה הופסקה כליל. נשארנו במחנה ולא הלכנו עוד לעבודה. הריצו אותנו בעבודות מדומות במחנה ברונשוויג , שוב סחבנו לבנים והעברנו אותן ממקום למקום. ניסרנו עצים, פרקנו פחמים וירקות מעל גבי משאיות שהגיעו למטבח, ניקינו את המחנה והמחראות , אך תוהו ובוהו הורגשו בכול, וידענו כי המלחמה תגיע בקרוב לקיצה. השאלה רק הייתה אם נזכה לראות את סופה.

יום אחד פונו כל החולים מהמחנה וגם קבוצה אחת של גברים נשלחה מן המחנה. לא ידענו לאן הועברו כל אלה, עד אשר שמענו במסדר כי אנו יוצאים לדרך. לא נאמר לנו לאן אנו הולכים וכמה זמן נלך. "הלאגראלטסטה" רק הזהיר אותנו שעלינו לצעוד בקצב אחיד ולא להאט. הוא גם הדגיש , כי אם מישהו ישתהה בלכתו ויישאר מאחור, יומת במקום על ידי כדור בראש.

אנו יוצאים לדרך ממחנה ברונשוויג בצעדה מהירה . היה זה ב21 למרץ 1945 . שמענו את הגרמנים  מזכירים את התאריך הזה. יצאנו  משם כשאנו משאירים מאחורינו את הדרגשים  המזוהמים עם שלוליות המים שנטפו מן התקרה, עם מיליוני הכינים שרחשו בהם. השארנו מאחורינו גבעות חול רבות שבתוכן קבורים רבים מאיתנו , היהודים, אחים לסבל שמתו במחנה הזה. יהודים שמתו בעבודת פרך וברעב ללא שם , בלתי מזוהים , במספרים בלבד.

הצעדה נמשכה ונמשכה. כבר מזמן עזבנו את העיר ברונשוויג מאחורינו ויצאנו לכביש רחב. ה"קאפוס" והחיילים הגרמנים המשיכו להאיץ בנו באלות הגומי שלא נאיט את הקצב. לא נתנו לנו לנוח אף דקה.  היה עלינו להמשיך מהר ומהר לקצב הפקודות שלהם.

טיפות גשם גדולות התחילו לרדת. תוך דקות נהפכו הטיפות למבול שהרטיב אותנו עד לשד עצמותינו. ההליכה נעשתה קשה עוד יותר. החיילים הגרמנים וה"קאפוס", על אף מגפיהם הגבוהים ולבושם אשר הגן עליהם מפני הגשם, רגזו ואת כעסם הוציאו כמובן עלינו.

המשכנו לצעוד. השמש כבר נטתה לערוב ואנחנו הלכנו והלכנו בלא רגע של מנוחה. עד מתי תימשך הצעדה הזאת? אל לאן הם מובילים אותנו? שאל בודאי כמוני כל אחד מן ההולכים בשיירה.

הרגליים נעשו כבדות ולא רצו  להישמע לנו, אפילו לא לחיילים הגרמנים ול"קאפוס". את הרגליים לא עניינה העובדה שהראש והגב הוענשו בגללן. פתאום גם רגלינו שלנו נעשו לנו לאויבים, נעשו כגוף נפרד מאיתנו. במקום שתשאנה אותנו , נאלצנו אנו לגרור אותן.

הצעדה שלנו ודאי נמשכה כבר שתי-עשרה שעות. הרגשתי שאיני יכול עוד. מתחילת הדרך לא קיבלנו כל הפסקה.  כל מבוקשי היה להתיישב ולא לקום, ולא חשוב מה יקרה. העיקר לשבת. אך הגרמנים האיצו – ולי הרי אסור היה להישבר , כך הבטחתי לאבי . אני חייב ללכת, ואולי כוונת הגרמנים להמית אותנו בצורה זאת, בהליכה. אם זאת  היא אמנם כוונתם , עלי להיות האחרון. הרי הבטחתי לאבי..

נשמעה היריה הראשונה . מישהו נשאר מאחור. הוא לא יכול עוד. הם גמרו אותו , הכלבים האלה, אמרתי בלבי, לאחר כל המאמצים וכל הסבל להגיע עד כאן.. ופה, דווקא פה , להירצח על ידיהם!

המשכתי ללכת עד כלות כוחותי כי הבטחתי לאבי באושוויץ שאשאר בחיים.

השיירה של אסירי המחנה המשיכה בדרכה האין-סופית. התחיל כבר להחשיך ואנו הוספנו לצעוד. הפחד מן המוות דחף את הסחוטים –עייפים לעשות עוד צעד ועוד צעד וכך עד להתמוטטות הסופית.

היריות תכפו והלכו . מספר הצועדים הלך ופחת.  הגרמנים עמדו בדיבורם וירו בכל מי שנשאר מאחור. את גופות  המומתים היו ה"קאפוס" מרחיקים עלידי בעיטה אל שולי הכביש, שלא יפריעו לתנועת הצועדים.

ככל שהצעדה נמשכה התחלתי לקנא יותר ויותר במתים. הם נגאלו כבר, וכך עד שהייתה פוקדת אותי המחשבה כי לי אסור אפילו להעלות על הדעת "גאולה" שכזאת, עלי להמשיך ולהמשיך עד הסוף. אם ישנו בכלל סוף לדרך הזאת…

הצעדה נמשכה כל הלילה. בלילה  שוב ירד גשם . הבגדים שלנו נשארו רטובים, הם נדבקו על גופנו והוסיפו כובד לצעדה. אך הייתה גם ברכה בגשם. הרמנו את ראשינו אל-על ושתינו את מי הגשם.

היריות  הוסיפו להדהד והשורות התדלדלו יותר ויותר. בכל פעם שנקטל אחד הצועדים מן החמישיה, היה  על אחד מן החמישה שמאחוריה להתקדם ולמלא את מקום החסר. הגרמנים אהבו סדר, ואם הצעדה היא בחמישיות היא חייבת להיות בחמישיות.

החושך החל להימוג ולא ארכה השעה וקרני השמש הראשונות החלו להאיר את שיירת הצועדים שנסחבו בשארית  כוחותיהם לאי-שם.

בצהרי היום הבחנו מרחוק במחנה ענק, מוקף גדרי תיל ומגדלי שמירה. האיש שנגרר לידי לחש לי  " אינני יכול יותר , אינני יכול" ומעד. בשארית כוחותי תמכתי בו. "הנה הגענו כבר למקום, עוד מעט נוכל לנוח" , לחשתי גם אני אליו. אך הוא לא שמע עוד. דווקא בקרבת המחנה המיועד צנח האיש ונורה,  ואחרים עברו על פניו.

לא הייתה זו היריה היחידה לפני הכניסה למחנה. דווקא  כאשר הגענו אחרי 30 שעות צעידה למקום כלשהו , התמוטטו לא מעטים מן ההולכים.

צעדנו כבר כשלושים שעות ללא רגע של מנוחה וללא מזון ושתייה.

דקות מספר לפני שנתגלה המחנה , הייתי מוכן לנטוש את המערכה , "אבא תסלח לי" מילמלתי לעצמי, "רציתי לקיים את ההבטחה שנתתי לך, אך איני יכול, אני מוכרח לשבת. גם אני זכאי לסיום יסורי, לגאולה שהמוות יביא לי" .  רציתי להתיישב ושיירו בי. ופתאום נראה המחנה. ושוב נתמלאתי כוח להמשיך.

נכנסו למחנה העבודה "ווטנשטט" . מספרנו לא היה אלא מחצית ממספר היוצאים ממחנה "ברנשוויג" . המחצית השנייה נשארה מוטלת  בשולי הכבישים.

מקור וקרדיט :

שרה זיסקינד.  מאבקו של נער.  בית לוחמי הגיטאות והוצאת הקיבוץ המאוחד ,1986

 רקע היסטורי

צעדות המוות – ויקיפדיה

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *