הנער אלי ויזל, בן 15 , בגטו סיגט

117

בצילום הפתיחה : משפחתו של אלי ויזל ב1934 בעיירה סיגט בהונגריה

הגרמנים נכנסים בחודש אפריל 1944 לגטו סיגט בהונגריה. תוך כמה שבועות נדרשו היהודים לעבור לגטו בעיר סיגט.

כותב אלי ויזל בספר זיכרונותיו : ” אני רואה תמונות של גירוש ועקירה, פנים שבורות, המומים , מבולבלים. הכול השתנה בן לילה. כמה מילים שיצאו מפיו של איש במדים, וסדר הבריאה קרס. הכול התפורר: קשרים נותקו, בתים השתנו לבלי היכר. ביתי לא היה עוד שלי. כל מה שהמשפחה צברה במשך שנים ננטש, כלים, בגדים, סירים ומחבתות, ספרים ורהיטים. הכול  היה כבד מדי לנשיאה אל החדר הקטן או המרתף שהוקצה למשפחה בגטו. היו מראות שוברי לב. חסיד זקן , רבי פייביש , דוחף עגלת ילדים לפניו. הוא יחידי , בוכה. הרב הראשי ומשפחתו נאלצו לעבור לגטו. זו הייתה גלות בתוך גלות.

בגטו היו נדיבות ועזרה הדדית , לא היו גניבות , גם לא קטטות והאשמות הדדיות ולא קנאה קטנונית. כאן הייתה סולידריות יהודית פעילה.

הגרמנים דרשו מהגטו לספק להם מדי יום קבוצת פועלים יהודים . נערכו רשימות, ורק מעטים השתמטו מהגיוס הזה – לא מתוך פחד , אלא מתוך התחשבות : אם אני לא אלך , מישהו אחר יצטרך ללכת, וזה יהיה בלתי מוסרי , זה לא יהודי.

בני נוער עדיין לא נשלחו לעבודה. חברי לספסל הלימודים לשעבר ואני המשכנו לסירוגין בלימוד גמרא. משפחת רייך עברה לגור בביתנו ואני נתתי לבנותיהם שיעורים בעברית.

כעבור חודש הגיעו שני קציני גסטפו רמי דרג ( אחד מהן היה אייכמן אותו זיהיתי במהלך משפטו בירושלים) . מועצת הזקנים זומנה לישיבה דחופה ושמועה התפשטה כאש – טרנספורטים , משהו על טרנספורטים.

השיירה הראשונה הייתה אמורה לצאת למחרת בבוקר , אבל הרחוב שלנו לא היה חלק ממנה.  היו מעמדים קורעי לב וסולידריות של השכנים שסייעו באספקת מזון ליוצאים. לאיש לא היה מושג כי יוצאים למחנות ריכוז והשמדה.

במהרה יבוא תורנו , אבל עכשיו פשוט ליווינו את השיירה הראשונה אל היציאה מהגטו.

עשינו את הלילה בחצר, מקשיבים לארטילריה הסובייטית , שהירי שלה האיר את ראשי ההרים. הם היו במרחק עשרים קילומטר לכל היותר. אם יהיה לנו קצת מזל , הצבא האדום יגיע לפני קרונות הבקר. התקפה אחת, תזוזה קלה של החזית , ואנחנו נינצל. זה יהיה יפה כל-כך. זה יהיה נס. אבל זו לא הייתה תקופה של ניסים. אלוהים בלם אותם . בשביל מי? עד מתי?

מריה המשרתת הנוצריה

מריה , המשרתת ההונגרייה שלנו מתגנבת לגטו ומציעה עזרה. היא פילסה לה דרך בין מתרסים ותיל דוקרני כדי להביא לנו ביצים, פירות וירקות. בלילה ההוא במוצאי שבת  הופיעה שוב. היא הצליחה לחמוק דרך המחסומים שהז’נדרמים הציבו סביב הגטו הריק-למחצה. “יש דרכים לצאת.. הצריף בהרים .. הוא מוכן. בואו .. אין מה לפחד שם. אתם תהיו בטוחים. אין שם גרמנים ואין שם נבלים שעוזרים להם בואו.. ” מריה הנוצרייה הייתה היחידה שהתגנבה לגטו והציעה עזרה.

נאספנו כל המשפחה סביב השולחן במטבח לישיבה משפתית אחרונה. האם נלך עם מריה או נישאר? אין ספק שהיינו מקבלים את הצעה אילו ידענו כי “היעד הלא נודע” פירושו בירקנאו- או אפילו שנגורש לארץ אחרת. אבל אנחנו לא ידענו. ידענו רק מה שסיפרו לנו: שהשיירות נוסעות למקום בטוח בפנים הארץ. הדעה של אבי כראש המשפחה הייתה שעלינו לסרב להצעה..

“אבל למה? ”  הפצירה מריה בקול שבור.

“מפני שיהודי”, ענה אבי  ,אסור לו לעזוב את הקהילה: מה שיקרה לכולם יקרה גם לנו”.

אימי ניסתה לשכנע את האב לשלוח לפחות את הילדים עם מריה, אך למרות הפצרותיה הרעיון נדחה.

רק אישה נוצרייה אחת פשוטה הצילה את כבוד עיירתה.

מקור :

אלי ויזל. כל הנחלים הולכים אל הים, ידיעות אחרונות-ספרי חמד, 2000

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *