הנער זאנק מושקוביץ, בן 16 , הבריחה מגטו וורשה

167

מבוא

זנק מאור ( מושקוביץ) היה בן 16 בבוא קלגסי היטלר לעיר מולדתו ולוצלאבק. נער פשוט היה ככל הנערים שבגרו במאורעות המלחמה , ואולם הוא חונן בתושיה יתרה להיחלץ מכל המצרים שאליהם נקלע וגם להושיט יד עזרה לאחרים.

את אשר ראו עיניו וקלטו אוזניו היה רושם ביומנו מדי יום ביומו , נדודיו ותלאותיו . בהיטלטלו ממחנה למחנה היה נושא את יומנו חבוי בצרור חפציו ושומר עליו כעל בבת עינו . אחרי השחרור ממחנות ההשמדה העלה את פרשת עלילותיו בספר "דרך אלמוות" .

זנק מאור התגייס ב1946 לפלמ"ח ,  עבר קורס מפקדי מחלקות ( מה שנקרא היום קורס קצינים) היה אחד הלוחמים הנועזים בהגנת קיבוץ יד מרדכי . השתייך לחטיבת הנגב.

זנק מושקוביץ באתר הפלמ"ח

מתוך יומנו על הישרדותו כנער בשואה

"גזירה חדשה : סוגרים את הגטו . מי שיעזוב את הגטו או יצא ממנו בלי רשות צפוי לעונש מוות.

נתקבל מכתב מאחי הנמצא ששטח שסופח ל"רייך". יחסית עדיין טוב יותר שם מאשר בווארשה.

משפחתי מחליטה , שצריך לברוח מן הגיהנום נזה. אבל , למעשה, זו משימה בלתי אפשרית. אבי , תשו כוחותיו, והוא ממש על סף המוות מרעב בגטו וורשה. הוא לא יוכל לעמוד בנסיון של בריחה. אחיותי – אין סיכוי שתוכלנה להסתדר בכוחות עצמן ולמצוא מחסה. הגורל נפל עלי. אני הצעיר במשפחה. זה עתה מלאו לי 16 שנה.

פרידה . אני רואה את בני משפחתי בפעם האחרונה בחיים. 17 באפריל 1941 . בוקר אביבי בגטו. דוחק ברחוב כרגיל, והאוויר דחוס ריחות של צחנה וזעה. החלטתי לקפוץ לתוך החשמלית. כשהיא עוברת בגטו ברחוב בוניפרטרסקה, אני קופץ, אני בפנים , ולחוסר מזלי – כשלון . אני משתדל  לשחד את הקופאי הפולני . הוא מגיב באיבה גלויה. כעבור דקות מספר טלטלוני בחוזקה מן החשמלית לרחוב , ושוב בגטו ( הערת צוות המיזם ילדים בשואה : החשמליות הפולניות עברו בכמה מרחובות הגטו היהודי בוורשה כדי לחצות את העיר , אך נאסר עליהן ע"י הגרמנים לעצור או להעלות יהודים בגטו, מאוחר יותר היה בכל חשמלית שוטר פולני).

אני מנסה את מזלי שנית בחשמלית שלאחריה. קפצתי, ותודה לאל הצלחתי . אני משלשל לידו של הקופאי  הפולני כמה עשרות זהובים. הוא משתהה שניות אחדות עד שהחשמלית עוברת מעבר לתחומו של הגטו. בהגיע החשמלית לשם, תפסני בעורפי ובצעקות דחף אותי החוצה. .

אני חופשי, כביכול . בפעם הראשונה בחיי אני עומד לבדי , נתון בידי הגורל. רק רחובות אחדים מפרידים ביני לבין בני משפחתי , ולמעשה תהום של זוועות חוצצת בינינו , אבל  לא זה הרגע להתבוננות בסדרי העולם. אני מוכרח לעקור מכאן מהר ככל האפשר, אם יתפסוני, גורלי נחרץ.

"זה יהודי!"  "יהודון ברח מן הגטו"!

הרגליים נישאות , אני הולך בכיוון של תחנת הרכבת הראשית . דומני שכל עץ וכל כניסה לבית קוראים ורומזים אלי – מה לזה במקומנו? כמה ילדי רחוב פולנים השגיחו בי , הם מצביעים עלי וצווחים : "זה יהודי!"  "יהודון ברח מן הגטו"! . אני עושה עצמי כאלו נעלבתי, ואיני שם לב לדברי ההשמצה שהשמיצוני פרחחים. אני הולך ורץ בדרכי קדימה.

שמש אביבית זורחת בווארשה , קרניה כאלו משתדלות לחמם את גופי ולהפיג את התוגה שבלבי, ולשוא. רוח אביב מפיצה ריחות פרחים , ציפורים מצייצות , העולם יפה כל כך. בשביל מי ?  מעבר השני של החומה , בגטו גוועים ברעב ונמקים במחלות ומאות גופות של מתים מוטלות בחוצות יום יום שעה שעה תחת אותה השמש וכאן בצד הזה, הארי ? סמוך אלי עוברים פולנים ופניהם כתמול שלשום, איש איש ומחשבותיו . הם חיים בעולם אחר.

"אני מגיע לתחנת הרכבת גדנסקי. מרחוק אפשר לראות המוני אנשים הממהרים לעבר הכניסה. גברים, נשים וילדים נחפזים וזורמים באותו כיוון. מהם צוחקים , מתווכחים זה עם זה . מצבם נראה לי כמרומם. שפר עליהם חלקם. "

אני אמסור אותך לגסטאפו"

"אני לובש עוז ומתקרב לקופה , כדי לקנות כרטיס רכבת לנסיעה בכיוון לגבול ה"רייך" . הכרת פני ענתה בי – יהודי ! אני במיצר בלי מוצא. באולם ההמתנה שרצו שוטרים פולנים ושוטרי-חרש בכל פינה. מכאן אי-אפשר לברוח ולא להיתפס תיכף ומיד לאחר מכן. "

"אמרתי בלבי : באין ברירה אהמר על מזלי ויהא מה. הושטתי לקופאי הפולני  תעודת זהות עם דמי-הכרטיס. בלי תעודת זהות אי אפשר לקנות כרטיס נסיעה , ולמזלי לא צויינה בתעודתי המילה "יהודי" . בזכות זו ניצלתי פעמים מספר. הקופאי הפולני מסתכל בי בזעם ופער את פיו : "יהודי ברח מן הגטו , יהודי!"  ומיד הוסיף בחירוק שיניים : " אני אמסור אותך לגסטאפו" . התעודה עם הכסף נשארו בידיו. רק נס יכול עכשיו להצילני, כי בלי תעודה ובלי כסף אין לי סיכוי כלשהו להתקיים במקום זה אפילו יום אחד.

"ביקשתי כרטיס נסיעה ללגיונובו", השיבותי לקופאי , כאלו אני מתעלם מן החשד שהטיל בי. הלה הפנה את ראשו , ומלמל משהו לעומדים על ידו. בו-ברגע תפס אותי שוטר פולני מאחור , לקח את תעודתי , והורה לי לבוא אתו אל הגסטאפו.

השוטר הפולני גרר אותי בכוח דרך הקהל הפולני . כעבור דקות אחדות עמדנו לפני דלת רחבה של משרד " הגייהמושטאט פוליציי דנציגר באנהוף וארשה"  השוטר הפולני דפק על הדלת , אין תשובה . הוא דפק שוב , ופתאום נשמע קול בגרמנית "להיכנס" . נכנסתי . השוטר הפולני כרוך אחרי כצל. אני רואה לפני חדר גדול , ובו מצד אחד שתי מיטות כפולות , אחת על השנייה ומצד שני שולחן ארוך ורחב ועליו בקבוקי משקאות. צלחות ובהן שיירי אוכל שלאחר זלילה, ובין כל אלה פזורים ניירות ותיקים.

בחזית החדר למולי תמונה גדולה שלך היטלר, ומתחת לה שולחן קטן ועליו מכשירי טלפון . שני חיילי ס"ס שיכורים התחבקו והתנשקו עם שתי נשים. השלישי קצין צעיר של הגסטאפו , אדום פנים , הזדקף , הביט בנו ברוגזה והפליט מפיו : " מה  רוצה החזיר הפולני הזה"? , כשאצבעו נטויה לעבר השוטר שמאחורי. " זהו יהודי — נוסע —", השיב השוטר הפולני בגמגום . ראיתי שהשוטר הפולני אינו שולט בגרמנית.

"אני דן אותך למוות. היכן לירות בך כאן או בחוץ ?"

החלטתי לומר לקצין הגרמני את האמת , או חצי-אמת, אם תשחק לי השעה וסיפרתי את סיפורי  בגרמית צחה: "אני יהודי ברחתי מן הגטו , עד עכשיו עבדתי אצל  גרמנים. הגטו נסגר . שם אי אפשר להתקיים , ואין לי חשק לגווע ברעב. יש לי אח באזור הגרמני, אני רוצה לנסוע אליו . אני רוצה לעבוד ולחיות בשקט. בקשתי כרטיס כדי לנסוע אל אחי, בא השוטר הפולני הזה ואסר אותי.

"בתוך כך התאספו לידנו חיילים גרמנים ונשים מן החדרים הסמוכים והסתכלו במחזה. להנאתם הוציא הקצין הגרמני את אקדחו מן הנרתיק , וכיוון אותו הישר אל ראשי  וצווח : "אני דן אותך למוות. היכן לירות בך כאן או בחוץ ?" מחשבותי משום מה שוטטו אותו רגע בעניין אחר לגמרי : מדוע החייל הגרמני הזה , העומד מימין , לובש חולצה  שצווארונה מלוכלך?  מי מכבס לו את בגדיו " איפה המכבסה של הצבא הגרמני ? "  מחשבות טפשיות כל כך חלפו במוחי , ואיני יודע מדוע ולמה , ואילו על המוות , שניצב לנגדי, לא נתתי דעתי כל עיקר. " מה לי כאן ומה לי בחוץ" , אין הבדל" . עניתי מה שעניתי בגרמנית לקצין הגסטאפו כלאחר יד."

"עזוב אותו ! ראה מה יפה הילד הזה והוא נקי , למה תפחיד אותו " ?

הקול היה קול של אחת מנשי חברתו של הקצין הגרמני, אבל הוא בשלו . " ברחת מן הגטו, כדור בראשך , הגד את האמת , מדוע ברחת ? מה הכריח אותך לברוח?" "רעב" , עניתי .

הקצין הגרמני ניגש לאצטבה במטבח והוריד ממנה ככר לחם צבאי , ארוז בנייר בדיל וזרק אותו לכיווני , "הא לך" . תחילה לא יכולתי לפתוח את פי מהתרגשות , אבל הרעב גבר על ההתרגשות . תוך דקות אחדות בלעתי את הלחם כולו, ולא נודע כי בא אל קרבי.

פתאום פנה הקצין הגרמני אל השוטר הפולני : , למה אתה עומד , חזיר פולני שכמותך, למה אינך נותן לו כרטיס נסיעה? " ואגב כך שאל אותי : "לאן אתה רוצה לנסוע" ? "ללגיונובורו" ,  עניתי בגרמנית .

הקצין הגרמני ציווה על השוטר הפולני  לאפשר הנסיעה תוך שהוא גוער בשוטר.

" מודה אני לכולכם" השבתי בגרמנית כמו ילד טוב ויצאתי . בתגובה על  גינוני הנימוס שלי פרצה כל החבורה של הנשים והחיילים הגרמנים בצחוק פרוע.

"השוטר הפולני השפיל ראשו ויצא בבושת פניים משתרך אחרי החוצה" תן לו כרטיס לאן שהוא רוצה" , הפטיר אל הקופאי הפולני בתחנת הרכבת .

בהגיעי לקופה  , החלו הפולנים שצבאו על האשנב – אחר כך הוברר לי שכולם מבריחי סחורות וגונבי גבולות , חלקם יהודים בזהות שאולה – להשמיע קולות בגנות הקופאי הפולני: "אתה הפולני גרוע מנאצי , הנאצים ריחמו עליו ואתה רצית להרגו , ראוי אתה שיתלוך , בוגד , פושע ! " מבלי  להוציא הגה  מן הפה , קיבלתי את כרטיס הנסיעה ואת תעודתי חזרה ופניתי אל קרון הרכבת.

צפצוץ , רעידה קלה , הגלגלים התחליו לנוע . אני מתרחק והולך מן הגטו רווי הדמים . העשן השחור המתמר מן הארובה של קטר הרכבת , מצטייר בעיני כאלו צר צורות מופלאות , כאלו עשויות הן מחרוזות של תפילות מעופפות ועולות השמימה  ומבקשות רחמים על מיליוני יהודים הנמקים בגטאות , בלי תוחלת ובלי סיכוי כלשהו להצלה . שקשוק גלגלי הרכבת מחזירני אל המציאות. התחלתי לתכנן , כיצד לעבור את הגבול והיכן המקום הנוח ביותר לכך .

מקור וקרדיט :

זליג (זנק) מאור , דרך אלמוות : מהגיטו עד יד מרדכי, הוצאת מורשת , בית עדות ע"ש מרדכי אנילביץ' וספריית הפועלים, 1974

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *