הנשים והילדים של גטו קרקוב

77

מתוך:

פליציה קראי .הנשים בגטו קרקוב

 "אמא יהודיה" במסורת ובתודעה היהודית קיימים מושגים, בהם ניתן להשתמש רק בצורת יחיד ואחד מהם הוא "אמא יהודיה", "א יידישע מאמע", בשביל כל יהודי- האחת והיחידה. חלקן היו בודדות, כי בעליהן ברחו עם תחילת המלחמה למזרח, לשטח הכיבוש הסובייטי. בעדויות ובזכרונות של ניצולי קרקוב עולה דמותה: פקחית, דואגת, נמרצת, משתדלת להגן בכל מחיר על ילדיה. את התחושה הזאת מביאה בשירה אילונה כרמל, שבהיותה בת 16 הרגישה כיצד התמוטט עולמה ונעוריה, כשהאב נרצח, והיא נותרה עם אחותה ניצבת בפני הגורל האכזר:

ואז הופיעו הן – הידיים של אמא, ידיה של אמא האהובות, בלובן הן נפרסו, כמו כנפיים, הגנו, שמרו עלינו ,כמו חומה בפני העולם אכול להבות קטעים,  (תרגום מפולנית: רות שטרן)

הלחימה היתה בכל החזיתות, בראש וראשונה נגד הרעב. האם שידעה, כי ילדיה מצפים למנת לחם, השתדלה לגבור על כל המכשולים. יוסף באו מספר, כי אמו בהיותה כובענית מדופלמת, הועסקה בחנותה, שנמצאה רחוק מהגטו."כדי לשמור על קשר החיים עם העולם החיצון, המאפשר לארגן טרף לקיבותינו הבלתי שבעות – הלכה אמא מדי יום בבוקר ארבעה קילומטרים ובלילה, טעונה מנות דחק, נדדה עייפה ומעונה אותם ארבעה קילומטרים בחזרה לגטו.

במחצית 1942 התהפך העולם. בזמן ה"אקציה" הגדולה ביוני, שארכה כמה ימים, נקרעו המשפחות לגזרים ." אמי האמיצה – מעידה שושנה אדלר- עשתה את הבלתי אפשרי ובדרך לא דרך השיגה את 'הפתק הכחול' (הכוונה לאישור חדש להישאר בגטו) בשביל שתינו. לפי שעה משמעותו היה דחיית המוות". אבל אמה של אירנה לא השיגה אותו וגורשה בכוח יחד עם האחרים לכיכר של מפעל "אופטימה" , שהפעם מילא תפקיד של "Umschlagplatz" ."ניסיתי להשיג את הפתק עבורה – נזכרת אירנה ברונר- אך לשווא…רצתי לכיכר 'אופטימה". כשאמי ראתה אותי, נבהלה שאני רוצה ללכת אתה ופקדה עלי להסתלק."

ירוש יוני הבהיר להורים בצורה חד משמעית, כי הראשונים לחיסול יהיו הילדים. מה יכלה לעשות אמא יהודיה כדי להציל אל ילדיה? גיזלה בת השבע נשלחה ע"י ההורים "החוצה" הודות לשוטר פולני משוחד. היא התגלגלה ברחובות קרקוב עד שהסתיימה האקציה וחזרה לגטו..

הלינה נלקן עבדה בהתנדבות זמן מה כ"אחות" ב"צנטוס" וביקרה בדירות רבות על מנת לבדוק את תנאי החיים של הילדים, ראתה את הרעב, העוני, הצפיפות הנוראה והזוהמה, שההורים הטרודים בעבודה לא יכלו להתמודד אתם. במוסדות סגורים היה המצב טוב יותר – לפחות בשנה הראשונה לקיום הגטו. מנהלת בית היתומים, אננה פוירשטיין, פעלה רבות לטובת הילדים. גם כאשר גברה המצוקה , השתדלו לספק להם תזונה סבירה וצעצועים, הבמאית מריה ביליג אירגנה הופעות ילדים שהכנסותיהן שיפרו את תקציב המוסד. ושוב עולה השאלה: לשם מה? האם כל אלה שטרחו, ניסו להקל ולעזור, טרם הבינו שהכל לשווא? ב"אקציה" של אוקטובר 1942 נרצחו 300 ילדים מבית היתומים . הגרמנים הציעו למנהלת להישאר בגטו , אך היא סירבה בתוקף. אננה פוירשטיין הלכה בראש צעדת הילדים, שגורשו למשלוח המוות , כמו יאנוש קורצ'אק.

ביום החיסול  של הגטו  A   אנשי הס"ס בדקו כל תרמיל וכל חבילה שהיתה בידי יהודים היוצאים מן הגטו. לאה בלדברג הסתכנה בכל זאת והוציאה על גבה שק עם בנה הקטן. יורק צווייג בן הארבע הוסתר בתרמיל. כשאמו, הלנה צווייג הגיעה לשער היציאה, הניחה את התרמיל על האדמה והשכן שלה בשורה, צימרמן, העביר את התרמיל בבעיטה לצדה השני של הגדר, שם הונחו חבילות שכבר נבדקו. אבל רק ילדים בודדים עברו. אניה ויינפלד , שטיפלה בשלשה בני דודים יתומים, ניסתה לעבור את השער יחד אתם, אך ברגע האחרון היא נדחפה החוצה והקטנים נשארו בגטו. הם נאספו ע"י קרובתם, רלה פרלמן, שצירפה את השלישיה לשני ילדיה ויחד עם כולם הלכה לגטו B .רלה ידעה, איזה גורל מצפה לה ולילדים בגטו ..

האם כל האמהות היו מוכנות להקריב את חייהן וללכת עם הילדים למוות? היו שהופרדו בכוח, היו שנשלחו למחנה פלאשוב ישר ממקומות העבודה מבלי לדעת, שאת ילדיהן אשר השאירו בגטו – לא יראו יותר לעולם. והיו שבמלוא ההכרה עזבו את ילדיהן ובחרו בדרך החיים.

מקור :

פליציה קראי .הנשים בגטו קרקוב

שימוש הוגן על פי סעיף 27א לחוק זכויות יוצרים.

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר.