הסוף של ילדי משפחת שקלאר שהסתתרו בבור בשואה

426

שנת 1900, שתי משפחות יהודיות בליטא שלא מכירות אחת את השנייה. אחת- משפחת לוין: סבא שלי, ששמו היה יוסף לוין, התחתן עם סבתא שלי, ששמה היה שרה באייר. משפחה שנייה- משפחת שקלאר: סבא שלי, ששמו היה אברהם שקלאר, התחתן עם דובה, סבתא שלי.

לימים, נולדו לשתי המשפחות ילדים. למשפחת לוין נולדו שלושה ילדים – הבכור: אהרון לוין, אבא שלי, חנה לוין וציפורה לוין. למשפחת שקלאר נולדו שלושה ילדים – הבכורה: מינה שקלאר, אימא שלי, שרגא שקלאר וינינה שקלאר.

בשנות ה-20 המוקדמות שלהם מינה ואהרון הכירו. בשנת 1939, הם התחתנו בעיר קובנה הנמצאת בליטא. (ימים ספורים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה). שנתיים לאחר תחילת מלחמת העולם השנייה, בשנת 1941, הגיעה המלחמה גם לליטא (אשר בשלב זה היתה כבושה על ידי ברית המועצות). כשפרצה המלחמה, הזוג הצעיר אהרון ומינה שכנעו את משפחת לוין לברוח לתוך רוסיה. ברכבת האחרונה שנסעה לכיוון מזרח מינה, אהרון ומשפחת לוין – ברחו יחד לרוסיה. משפחת שקלאר סירבו להתפנות יחד עם מינה אהרון ונכלאו עם כניסתם של הנאצים לליטא, בגטו קובנה.

לאחר תקופה קצרה אברהם שקלאר שיחד את השומרים הנאצים של גטו קובנה וברח ביחד עם שני ילדיו הנותרים ואשתו ליער בליטא. הם הגיעו לכפר מולדתה של מינה, שבעבר הייתה לאברהם שם תחנת קמח. גוי שעבד אצלו בזמנו בתחנה הסתיר את כל משפחת שקלאר ביער בתוך בור שהם חפרו.

במשך ארבע שנים הסתתרו משפחת שקלאר בבור, כאשר רק אברהם היה יוצא בלילות לעבוד על מנת להאכיל את משפחתו. לאחר ארבע שנים – בין עזיבת צבא גרמניה ולפני הגעתו של הצבא האדום, מישהו הלשין על משפחת שקלאר למשתפי פעולה נאצים ליטאים. הם הגיעו לבור ורצחו את כל משפחת שקלאר. כך נודע לנו לימים מאותו הגוי שהסתיר את המשפחה. מעולם לא מצאנו את מקום קבורתם ולא נותרה לנו כל מזכרת מהם.

לאחר עזיבת קובנה, משפחת לוין הגיעה למרכז רוסיה באזור וולגה ושם הם העבירו את המלחמה בעבודה במפעל בצבא וכך שרדו. לאחר קץ המלחמה, ביום 1.1.1947 יוסף לוין נפטר. יתרת משפחת לוין רצו לחזור לקובנה. אך כשחזרו ראו שבתיהם תפוסים. לכן עברו לוילנה (שם התקבצו כל שארית הפליטה היהודית שראו שבתיהם נתפסו). בוילנה בנו חיים חדשים.

לאהרון ומינה נולדו שני בנים. בשנת 1945 נולד גרי, אחי הבכור ובשנת 1948 נולדתי אני. נקראתי על שם סבי, אשר לא זכיתי להכירו – יוסף. (גם את משפחתה של אמי לא זכיתי להכיר). בשנת 1968 הכרתי את אשתי לעתיד – אבלין ביטמן. ולאחר שנתיים בשנת 1970 בתאריך 12.12 התחתנו.

בשנת 1971, לאחר שנים רבות של מלחמה בשלטונות ברית המועצות קיבלנו אישור עלייה לארץ ישראל ועלינו ארצה. למדנו עברית בקיבוץ עין המפרץ. אני למדתי הנדסה אזרחית בטכניון, שירתי בצבא, ונולדו לנו שתי בנות. הבכורה – ליטל בשנת 1973 והקטנה- רונית בשנת 1977.

בשנת 2005 רונית התחתנה עם ערן צחובוי, ונולדו להם שלושה ילדים. אני, נויה, הבת האמצעית נולדתי בשנת 2010 וביחד עם סבא יוסי אנו משתתפים בתכנית "הקשר הרב דורי".

מקור וקרדיט :אתר תכנית הקשר הרב-דורי

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *