הפעוטה ג'נין סגל , "השאירו אותי ברחוב בתוך קופסא עם הכתובת של אמא "

393

כשהתחילה המלחמה נרצח אביה בפולין, אמה השאירה אותה אצל חברים שנטשו אותה בקופסה ברחוב עם הכתובת של אמה בגרמניה. ג'נין סגל עברה לא מעט במהלך המלחמה, אך הסבל האמיתי שלה התחיל עם סיומה והאיחוד עם אמה.

בפרוץ המלחמה ג'נין סגל היתה בת שנה, אך למרות גילה הצעיר שנות המלחמה צרובות בזיכרונה. היא נולדה ב-1938 בלודג' שבפולין כאשר בשנת 1939 פלשו הנאצים למדינה. לאביה היה בית חרושת למגפיים והנאצים הכריחו אותו לייצר מגפיים לחיילים, "הוא לא היה מוכן והוא עשה 'סבוטאג" והרס את כל המכונות בכוונה ונרצח במקום". לאחר מכן הם חיפשו את אמה כי חשבו שהיא שיתפה פעולה עם אביה לכן "היא לא חזרה הביתה שלושה ימים והסתובבה איתי בין בתי קולנוע, גנים ציבוריים ועוד מקומות מסתור".

את המלחמה נאלצה סגל לעבור לבדה. ילדה בת שנה ללא אמא או אבא. "אמא שלי היתה אישה מאוד יפה, והיא הצליחה להשיג מפולני גוי את הדרכון של אשתו. הגרמנים לקחו אותה כדי לעבוד בבתי חרושת לנשק בברלין וככה אמא עברה את המלחמה, בברלין כפולניה נוצרייה. אותי השאירה אצל ידידים, וכשהתחילו להפציץ את לודג' הם השאירו אותי ברחוב בתוך קופסא עם הכתובת של אמא בברלין. בינתיים, קצין פולני מצא אותי, הודיע לאמא ואז הוא שם אותי במנזר".

כילדה יהודיה היא העבירה את המלחמה במנזר וספגה את התרבות וההוויה הנוצרית. לדבריה, ייתכן כי במנזר באמת האמינו שהיא נוצריה מאחר וקראו לה ג'נינה רוזלסקה כששמה האמיתי האמיתי היה בכלל הופניימר. "העובדה שגדלתי כנוצרייה, לא מנעה ממני סבל. הנאצים היו גם נגד הנוצרים, אני זוכרת שהם פרצו אל המנזר וכל הילדות היו צריכות להישאר יחד בשקט בחדר, וכדי שזה יתבצע הם הצליפו בנו בשוט גומי או חומר אחר בכפות רגליים שלנו. אני זוכרת שזה כאב לי נורא, ושנים אחרי המלחמה עוד סבלתי מבעיות בכפות רגליים, אולי בגלל זה".

"אין טוב בתוך הגיהינום הזה", היא אומרת בעיניים כואבות וקצת רטובות. "אני זוכרת שלא היה מה לאכול, כל תפריט הדיאטה שלנו היה בנוי מקערת מרק דלוח, חסר צבע וחיים, עם פרוסת לחם שחור ותו לא. המנזר היה ליד יער, והיינו מטפסים על עצים, גונבים את הביצים של הציפורים מהקן ואוכלים אותן. הנזירות כנראה העסיקו נערות מהכפר והן היו נורא רעות. היינו ילדות שלא קיבלו חום ואהבה, כולנו היינו עושות פיפי במיטה וכעונש הן היו מרביצות לנו עם סרפד וזה נורא כאב, למעשה זה כואב לי עד היום. נורא פחדתי מהם, כנראה גם שהייתי שובבה כי אני זוכרת הרבה מכות; היו גם עונשים שהיינו צריכות לשבת על הברכיים במשך שעות על שעועית".

בתום המלחמה, אמא של סגל באה לאסוף אותה מהמנזר. לאחר שנפרדה מאמה בגיל שנה ונפגשה עמה חמש וחצי שנים לאחר מכן היא לא הצליחה לזהות אותה. היא מתארת את המפגש איתה כמרגש ומוזר בו זמנית. "כשהמלחמה נגמרה אחת הנערות מהכפר קראה לי ואני כל כך פחדתי, התחבאתי מתחת לכיסא כי חשבתי שהיא באה להרביץ לי, ואז היא אמרה לי שאמא שלי באה לקחת אותי. ניגשתי, הסתכלתי, ולא ידעתי מי זאת בכלל, לא זכרתי, הייתי בת שש וחצי בערך". לדברי ג'נין, זה לא היה מפגש בין אם לבתה כפי שנוכל לדמיין, לא היה לה את החיבוק החם והאוהב. "הדבר הראשון שאני זוכרת הוא שהיא גזזה לי את השיער, כנראה בגלל הכינים. אחר כך אני זוכרת בעיקר סבל".

הסבל אחרי השואה 

"השואה לא נגמרת אף פעם", מספרת סגל, "הרבה אנשים כמוני עוד המשיכו לחוות את השואה גם אחרי שהמלחמה נגמרה". כדי להסביר את האמירה, מתארת סגל את קורותיה לאחר המלחמה. "אמא התחתנה עם גבר נוסף, עברנו לברזיל והיא ילדה לו עוד שתי בנות. היא היתה אדם מאוד אגואיסט, אולי זה כי היא היתה יפה מאוד ודאגה תמיד לעצמה, או שאולי אלו צלקות המלחמה שגרמו לאנשים קודם כל להביט על עצמם. בגיל עשר בערך כבר עבדתי בעסק של בעלה, הייתי חוזרת ומטפלת בתינוקות, מבשלת, ודאגת למשק הבית בזמן שאמא שכבה במיטה לאחר הלידות. אבי החורג היה מכה אותי בערך עד גיל 14 אז התחלתי כבר למרוד, אצלי השואה התחילה אחרי השואה".

רבים מניצולי השואה עלו לישראל בתם המלחמה, הם חיפשו מקום בטוח ולא לחוש נרדפים יותר. אך לסגל לקח כמעט עשר שנים לדרוך על אדמת הארץ. "כשהייתי בת 18 אבי החורג פשט את הרגל בברזיל, והם עברו לאורוגוואי. אותי השאירו בברזיל כדי לסיים עם העסק. התחלתי לצאת עם גוי וכשאמא שמעה על החבר החדש, היא באה לאסוף אותי מברזיל לארגנטינה. הגעתי לבית החדש 'כביכול' שלי, שם לכל אחת מאחיותיי היה חדר וכמובן להורים, ואני הייתי בסלון, נפגעתי מאוד. הרגשתי כאילו הייתי כושי שסיים את העבודה ויכול ללכת. הם רצו להיפטר ממני ואמא שכנעה אותי לעלות ארצה, כאן היו שלושה אחים של אבי".

ביום השואה, ערב יום העצמאות ה-69 למדינה, לסגל יש בקשה אחת: "אני רוצה שלא תשכחו אותנו. אנחנו עולם הולך ונעלם, והייתי רוצה שתדברו איתנו לא רק ביום הזה, יכול להיות שבעוד שנה נהיה פחות מאה או מאתיים ממי שחי באותה התקופה. לאחר לכתנו הייתי רוצה שתגשימו לנו בקשה אחת, ולא תתנו לזה לקרות שוב לעולם. ממשו את הסיסמה 'לעולם לא עוד'".

מקור וקרדיט : עתליה פרץ, ספירלה,  מכללת ספיר , המחלקה לתקשורת

0

תגובות

  • מדהים. צובט בלב

    סילבי 3 בספטמבר 2017 23:24

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *