הקוד האלבני

323

ישראל / אלבניה  2019|  55 דקות | עברית, אלבנית, איטלקית, אנגלית | תרגום לעברית (סרט תיעודי) 

בימוי:  פרופסור יעל קציר

סיפור לא ידוע על הצלת אלפי פליטים יהודים באלבניה שרובה מוסלמית במלה"ע ה II-בזכות הקוד האלבני.

אנני אלטרץ/פרנסיס, ישראלית שניצלה כילדה באלבניה, יוצאת עם בנותיה להודות למי שעוד אפשר. עברו 70 שנה וחותם הדיקטטור האימתני שאטם את אלבניה לעולם טרם סר. סיפור מרגש מלא הפתעות וחשיפה לאמת לא מוכרת על פתיחת דלת לנרדף.

  ראו גם :

מילה של כבוד

בזמן שקהילות יהודיות שלמות נמחקו, אלבניה המוסלמית הצילה אלפי יהודים בזכות קוד תרבותי שלפיו יש לסייע לכל מי שנזקק להצלה • אנני, שמשפחתה ניצלה בזכות משפחה מוסלמית, חזרה עם בנותיה לאלבניה, ומסעה תועד בסרט דוקומנטרי חדש

מאת : נעמה לנסקי , ישראל היום , 23 לינואר 2020

הראשון שנתן את ההבטחה למשפחת פרנסיס היה ווליה מליקי. באמצע חודש מארס של שנת 1943 החל להוביל את חמשת בני המשפחה במסע להצלת חייהם, מהעיר סקופיה שביוגוסלביה (היום מקדוניה), דרך קוסובו ועד לטירנה, בירת אלבניה. המסע נמשך כעשרה ימים, למרות שאנני בת ה־5 הרגישה שהיה מדובר לכל הפחות בחודש.

חלק ניכר מהמסע עבר בדרכים הרריות ובמעבה יערות סבוכים. הם צעדו בלילות, בחסות העלטה. כשאור יום החל להפיג את החשיכה, מיהרו למצוא מסתור בבתי קרוביו של מליקי, בכפרים לאורך מסלול הבריחה. שם נחו, אגרו כוחות להמשך הדרך, הצטיידו במזון, וכששב והחשיך המשיכו לכיוון אלבניה.

למשך תקופה קצרה הסתתרו בבירה טירנה בבית משפחת בטינו היהודית, שהעניקה מחסה לכמה מקרוביהם, עד שנמצא האדם השני שנתן למשפחת פרנסיס את הבטחתו. חמדי קסאפי הסכים ברצון להסתיר את חמישתם בביתו שבטירנה. במשך כשנה חיו משפחת פרנסיס היהודית ומשפחת קסאפי המוסלמית כמשפחה אחת. משפחת קסאפי דאגה למשפחת פרנסיס לתעודות מזויפות, נושאות זהויות אלבניות מוסלמיות. לאנני, למשל, ניתן השם אֶמינֶה, ואמה, וינקה, נקראה באלבניה פאטימה. כשהחלה לחשוש שחיילי גרמניה הנאצית עלו על עקבותיהם, העבירה אותם משפחת קסאפי אל קרובי משפחה בכפר זלהר, מרחק לא רב מטירנה, אשר היו מחויבים להמשיך בקיום ההבטחה.

כשנה וחצי הסתתרה משפחת פרנסיס באלבניה, וכך ניצלו חייהם: בסוף חודש מארס 1943, ימים מעטים לאחר שהחלו בדרכם אל אלבניה, כל בני משפחתם וחברי קהילתם שנותרו בסקופיה שולחו בטרנספורטים למחנה ההשמדה טרבלינקה. בתוך שבוע ימים נמחתה יהדות סקופיה, שמנתה אלפים רבים, מעל פני האדמה.

בודדים הצליחו להינצל, בין שבקפיצה מרכבות הטרנספורטים ובין שבהצטרפות לכוחות הפרטיזנים היוגוסלבים שהנהיג המרשל טיטו, נשיא יוגוסלביה לשעבר ומפקד צבא הפרטיזנים הגדול ביותר באירופה במלחמת העולם השנייה. בנוסף, חייהם של יהודים מעטים ניצלו תודות למחסה שניתן להם על ידי מקדונים, ובהם בישוף סקופיה, ד"ר סימילאן צ'קדה, שהסתיר לפחות חמישה ילדים יהודים במנזר, ועל כך הוכר לפני עשור כחסיד אומות העולם.

מרבית ניצולי יהדות סקופיה היו אלה שברחו לאלבניה. בדומה לבני משפחת פרנסיס, חייהם של אלפי פליטי מלחמה יהודים ממדינות שונות באירופה ניצלו בזכות ההגנה שניתנה להם במדינת הבלקן הקטנה, אף שלא נמנו עם אזרחיה. אלבניה, שרוב אזרחיה מוסלמים, היא המדינה היחידה שמספר היהודים שחיו בה גדל משמעותית במהלך מלחמת העולם השנייה. למרות שהיתה נתונה תחת שלטון איטליה הפשיסטית, ולאחריו נכבשה ונשלטה על ידי כוחות גרמניה הנאצית, למעט מקרים ספורים וחריגים ניצלו חיי כל היהודים באלבניה – אזרחים ופליטים כאחד.

"והכל בזכות ההבטחה. בזכות ה'בֶּסָה'", אומרת אנני. היא בת 82 היום, ולמרות שעלתה לישראל בגיל 10, בעברית שבפיה עקבות מבטא מאיטלקית ומשפות הבלקן. "כשאלבני נותן את הבטחתו, היא לא מופרת. הוא לעולם לא יפגע, לא ילשין ולא יסגיר את מי שלו נתן בסה. הוא ייצא מגדרו למענו. ככה ניצלנו".

פירוש הבסה הוא קיום הבטחה. מקורה בקוד תרבותי עתיק יומין באלבניה, שחל על מוסלמים ועל נוצרים כאחד, ומפורט בקאנון או במערכת חוקי התנהגות ומוסר, שהיא חלק מרכזי במורשת האלבנית זה דורי דורות.

לפי הקוד, יש לסייע לכל מי שנזקק להצלה, ללא קשר לדת, גזע ומין, ובכל אורח זר יש ברכה. הקפדה על קיום הבסה היא חלק מהכבוד האלבני, וכשאדם נותן בסה, כל קרוביו וחבריו מחויבים גם הם לקיום הבטחתו.

לפי המסורת האלבנית, מי שמפר את הבסה מטיל קלון על עצמו ועל משפחתו ומסתכן בענישה חמורה, עד כדי סקילה למוות. האלבנים מדגישים את ההיבט ההומניסטי והמוסרי שבתרבותם ואת החינוך לאהבת אדם, שגוברת על כל דעה קדומה. באחת התקופות המחרידות בהיסטוריה המודרנית, הוכיחו האלבנים את דבקותם בערכיהם והצילו את חייהם של אלפי יהודים.

אנני אומרת שמשפחתה בחרה לברוח לא מפני שהיו מודעים לקיום הבסה, אלא משום שהיה ידוע שמצב היהודים באלבניה טוב יחסית ושהאיטלקים לא לוקחים חלק בהשמדה. לעומת זאת, סקופיה, כשאר מקדוניה, נשלטה על ידי בולגריה שגם היא, כאיטליה, היתה שותפה להסכם צבאי עם מדינות הציר, אך חיילים בולגרים רדפו את היהודים וביצעו את האקציות האלימות של מארס 1943, שלאחריהן נשלחו כולם להשמדה בטרבלינקה.

"אמא שלי היא זו שיזמה ודחפה לכך שנברח מסקופיה לאלבניה. היא הבינה שכל יום שבו אנחנו נשארים בסקופיה מקרב אותנו אל המוות. אני זוכרת אותה מנהלת ויכוחים קשים עם בעלה של אחותה, שלא הבין ממה היא כל כך מודאגת. הוא אמר לה שבמקרה הכי גרוע, יכניסו את היהודים לכלא ואחרי תקופה מסוימת הם ישוחררו ויחזרו לחייהם. הוא טעה טעות איומה. אולי חודש אחרי שאמר את הדברים האלה, והיה משוכנע שאמא שלי נסחפת בדאגותיה, הם נרצחו בטרבלינקה".

לאנני זיכרון צלול מהתקופה שקדמה לבריחה. "הלכתי לשחק אצל חברה יהודייה בשם דינה, שמשפחתה גרה מאחורי הבית שלנו בסקופיה. אני זוכרת את שתינו בנות 5, משחקות על השטיח בסלון. אמא של דינה כמה מטרים מאיתנו, מגהצת חולצות, ופתאום נשמעת דפיקה חזקה בדלת. אל הבית נכנסו כמה גברים בולגרים, ואחד מהם, לבוש מעיל גשם, שאל את האמא בתקיפות, 'איפה בעלך?'. אני זוכרת עד היום שהרגשתי שמשהו מאוד לא טוב מתרחש מול עיניי. האמא אמרה לבולגרי, 'בעלי עדיין לא חזר הביתה מהעבודה. מי אתה, בבקשה?'. הבולגרי ענה לה, 'זה לא חשוב. אני אחזור לפה יותר מאוחר'.

"ואכן, מייד כשחזר האבא הביתה, הופיע אותו גבר שוב, נכנס אל הבית והורה לו בבולגרית לבוא איתו ומייד. האמא ביקשה לדעת לאן לוקחים את בעלה, אבל הבולגרי התעלם ממנה לגמרי.

"באותו ערב חזרתי הביתה ומייד סיפרתי לאמא שלי כל מה שקרה. היא אמרה לאבא שלי, משה, שזה סימן שמתחילים לאסוף את הגברים היהודים. 'יש לנו ילדים, אנחנו חייבים להציל את המשפחה שלנו', אמרה, 'צריך לחשוב איך בורחים מכאן, ולך אסור להישאר בבית אפילו עוד לילה אחד'.

"אבא שלי הקשיב לה. הוא ידע שמכר טורקי שלו סייע ליהודים, ויצא באותו ערב לבקש ממנו שיעזור לנו. בדרך אליו הוא פגש מכר אחר שלו, וטרינר נוצרי בשם ד"ר טודור חדג'י מיטקוב. הוא סיפר לו שהוא ממהר אל הטורקי כי מתחילים לאסוף את הגברים היהודים, וחדג'י מיטקוב מייד הציע שיבוא אליו הביתה. במשך כמה ימים אבא שלי הסתתר בבית משפחת חדג'י מיטקוב ואחרי כמה ימים אמא שלי ואני הצטרפנו, יחד עם אחי מרסל בן ה־8 וסבתא שלי, אסתר, אמו של אבי.

"באחד הבקרים הצצנו מחלון הבית, וראינו את הבולגרים מעלים בכוח משפחות יהודיות על עגלות סוסים. את כל המשפחות הכרנו מבית הכנסת. לא ידענו לאן לוקחים אותן, אבל היה ברור שמדובר בסכנה מוחשית. חדג'י מיטקוב יצא אל הרחוב, שלף סיגר, נתן אותו לאחד הבולגרים וניסה להבין לאן לוקחים את היהודים. הבולגרי לא הסכים לומר לו ורק סינן, 'אני מקווה שאתה לא מסתיר יהודים אצלך בבית'. מי שהסתיר יהודים דינו היה מוות, יחד עם בני משפחתו".

בדיעבד הבינו בני המשפחה שמדובר היה באקציות, שהחלו ב־11 במארס 1943 ובמהלכן רוכזו כל יהודי סקופיה בבית החרושת מונופול בעיר.

סילקה את הגרמני. זירהה קסאפי

"לאחר יומיים הגיעה קבוצת חיילים בולגרים אל בית חדג'י מיטקוב ודרשה לערוך בו חיפוש", משחזרת אנני, "אנחנו מיהרנו להתחבא בתוך מזווה קטנטן צמוד למטבח, שבקושי הכיל את חמישתנו. החיילים הגיעו עד למטבח, עמדו בסמוך למזווה, אבל משום מה לא פתחו את הדלת. שמענו אותם סורקים את המטבח והיינו אחוזי אימה. הרגשנו פחד מוות.

"אחרי כמה דקות הם עזבו. אולי לא הבחינו במזווה, ואולי סשה, הילד הקטן של חדג'י מיטקוב, שהיתה לו תסמונת דאון קשה, הוא שהציל את חיינו. הוא לקח לאחד החיילים את הכובע שלו והציק לו. אחר כך העלינו השערה שאולי החיילים הבולגרים אמרו לעצמם שלחדג'י מיטקוב ולאשתו ללה יש מספיק צרות בחיים עם הילד שלהם, והם לא צריכים גם יהודים על הראש שלהם".

למחרת החלו בני הזוג חדג'י מיטקוב לחפש אחר אדם אלבני שיסכים להעביר את משפחת פרנסיס בבטחה מסקופיה לאלבניה. "אחיה של ללה, טריקו ריברב, היה סוחר עשיר והכיר אלבנים שעבדו כסוחרים באזור סקופיה", מספרת אנני, "לא היה פשוט למצוא את מי שמכיר את הדרכים הבטוחות ויסכים להעביר חמש נפשות תוך סיכון רב. הפעולות נגד היהודים היו בשיאן, והבולגרים סרקו את הגבולות. לבסוף נמצא מליקי, שהסכים לבצע את המשימה".

הוא קיבל תמורה?

"ההורים שלי שבו ואמרו לי ולאחי כל השנים, שמליקי לא קיבל מהם שום תמורה עבור מה שעשה עבורנו. גם חדג'י מיטקוב אמר לנו שמליקי לא קיבל כל תשלום. שניהם לקחו פיסת נייר טואלט, חצו אותה לשניים וסוכם שכשנעבור את הגבול לאלבניה ונגיע לטירנה, מליקי יחתים את אבא שלי על פיסת נייר הטואלט שתישאר בידיו, וכשיחזור לסקופיה יראה אותה לחדג'י מיטקוב, שהכיר את כתב ידו של אבי".

כדי לחמוק מבית חדג'י מיטקוב מבלי לעורר חשד, הולבשו בני המשפחה בבגדי אבל שחורים, כולל כיסויי ראש, שהסתירו את פניהם. ראשונים יצאו האב משה והאח מרסל, שהוסעו בכרכרה למקום המפגש שנקבע עם מליקי. למחרת הצטרפו אליהם הסבתא אסתר, האם וינקה ואנני. בלילה ללא ירח החל מליקי להובילם אל המקום שבו יינצלו חייהם. הבסה החלה להתממש.

סיפור הצלתה של משפחת פרנסיס על ידי האלבנים עומד במרכזו של הסרט הדוקומנטרי "הקוד האלבני", שמוקרן החודש ולאורך כל חודש פברואר בסינמטק תל אביב.

יוצרת הסרט, פרופ' יעל קציר, תיעדה את מסעה של אנני אלטרץ (שם נישואיה) לאלבניה, עם בנותיה מיכל (58) ולאה (56). לפני כשנתיים חזרה אנני לאלבניה, לראשונה מאז המלחמה, כדי לנסות לאתר את משפחותיהם של האלבנים שהצילו את חיי משפחתה.

"זה לא מסע שורשים רגיל, אלא מעל לכל מסע של תודה", אומרת קציר, "אנני חשה צורך לחזור לאלבניה ולהכיר תודה, לפני שיהיה מאוחר מדי. היא גם הבטיחה לבעלה, ישה, שכך תעשה, לפני מותו בשנת 2015. הוא ברח עם משפחתו כילד בן 8 מבלגרד, ובדומה לאנני חייו ניצלו בזכות ההגנה שניתנה למשפחתו על ידי משפחה מוסלמית אלבנית מהעיר קוויה.

"ישה הגיע אל קוויה מפרישטינה בקוסובו, שכחלק מאלבניה הגדולה היתה תחת שלטון איטלקי פשיסטי. משפחת אלטרץ נמנתה עם קבוצת יהודים שרוכזו בבית סוהר בפרישטינה. כשנודע שכוחות גרמניים עומדים לקחת את הגברים היהודים מפרישטינה, התרחשה פעולה מופלאה להצלתם. רופא מקומי בשם ד"ר ספירו ליטו, שניהל את בית החולים העירוני, פינה את החולים מאחת המחלקות בבית החולים, העביר אותם למחלקות אחרות, ובמחלקה הפנויה הסתיר יהודים רבים.

הוא הכין עלונים שהזהירו מפני התפשטות מגפה מידבקת ותלה אותם ברחבי העיר ובכניסות למחלקה שבה הוסתרו היהודים. כך, כשהגרמנים הגיעו לבית החולים וערכו בו חיפושים אחר יהודים, הם נמנעו מלהיכנס למחלקת המחלות המידבקות, לכאורה.

"לאחר מכן אפשרו האיטלקים ליהודים לעבור מקוסובו לאלבניה. ישה סיפר שכשהגיע עם משפחתו לקוויה, ראש העיר בעצמו

עמד וחילק להם ולכל היהודים שהגיעו באותה תקופה לעירו תעודות מזויפות, רובן נושאות זהויות מוסלמיות".

אל נושא הסרט (שהפיקה עם גדי קסטל) הגיעה קציר בעקבות סרט אחר שיצרה, "אור בקצה המגף", שסיפר את סיפורם של אלפי ניצולי שואה ששוכנו לאחר המלחמה במחנות עקורים בדרום איטליה. שם, בקצהו של המגף האיטלקי, התקבלו היהודים על ידי התושבים המקומיים בחום, באמפתיה ובנדיבות, והחלו לשקם את חייהם המרוסקים.

"בין הניצולים שהגיעו לאיטליה היו גם פליטים יהודים מאלבניה", מספרת קציר, דוקטור להיסטוריה, שבין השאר כיהנה בעבר כראש החוג להיסטוריה במכללת בית ברל. "בזמנו נדרתי נדר שלא אעסוק בשואה – זה היה לי קשה מדי – אלא רק בתקומה. סיפור מחנות העקורים הוא חלק מסיפור תקומת המדינה.

"אבל כשהתגלה בפניי הסיפור הלא ידוע של הצלת היהודים באלבניה, ככל שלמדתי אותו יותר, כך נסחפתי והתאהבתי. לא יכולתי בשום אופן להישאר אדישה מול סיפור על מדינה מוסלמית ברובה, שהתגייסה כולה, החל מראשי מנהיגיה ועד אחרוני אזרחיה, להענקת מחסה והגנה ליהודים, מרביתם פליטים זרים, וכך הצילה את חייהם".

הקשר הראשוני נוצר עם מיכל, בתה של אנני, מורה לביולוגיה בתיכון ואם לבת ולבן, המתגוררת בכוכב יאיר. באחד המסעות לפולין עם תלמידיה, סיפרה מיכל למדריכת המסע על הבסה, וזו חיברה אותה לקציר, שכבר העמיקה בתחקיר לקראת הסרט. על קורות המשפחה באלבניה למדה מיכל לפרטי פרטים מסבתה וינקה, "שהיתה מספרת סיפורים מחוננת. בזכותה יש הרבה פרטים שאני מכירה ואמא שלי לא זוכרת".

וינקה סייעה לבתה בגידול שתי בנותיה, כשאנני עבדה בחברת ביטוח. בניגוד לאמה ולבעלה ישה, שהיה טכנאי במקצועו ועבד כאזרח בחיל הקשר, אנני המעיטה לספר על ילדותה. "אני לא יודעת לומר מה הסיבה. כנראה לא רציתי לספר לבנות שלי סיפורים על סכנת חיים ופחד", היא אומרת. בהתאם, במהלך שיחתנו מיכל מרבה להשלים ולדייק פרטים, ואנני מקשיבה לה, תוך שכל העת ידה מלטפת בחום את בתה.

משנת 1479 היתה אלבניה תחת שלטון עות'מאני, שהביא להתאסלמות רוב תושביה. בתחילת המאה ה־20 נכבשו חלקים ממנה על ידי סרביה, יוון ומונטנגרו, ולמעשה רק למשך פרקי זמן קצרים של שנים מעטות היא תפקדה כמדינה עצמאית.

במארס 1939 נכבשה אלבניה על ידי איטליה. "למרות שאיטליה היתה בעלת ברית של גרמניה הנאצית, האיטלקים לא שלחו את היהודים למחנות השמדה ויחסם אל היהודים היה נסבל", מסבירה קציר, "הם ריכזו את היהודים בכמה מקומות, ובהם קוויה, דורס ובראט, והיה עליהם להירשם בכל יום בפני הרשויות, אך הם יכלו להמשיך בחייהם ולעבוד. לכן הגיעו כל הזמן פליטים יהודים שהצליחו לעבור את הגבול לאלבניה.

"קהילת יהודי אלבניה היתה קטנה מאוד ומנתה בקושי 200 איש. אך כבר עם עליית הנאצים לשלטון, ב־1933, והשלטת חוקי הגזע בגרמניה ובאוסטריה התחילו להגיע יהודים לאלבניה ושילמו מס צנוע עבור ויזת שהייה.

"בנוסף, לפני המלחמה הזמין מלך אלבניה, המלך זוגו הראשון, רופאים יהודים ממדינות באירופה שסבלו מרדיפות, לעבור לאלבניה והם הקימו פקולטה לרפואה בבירה טירנה. בזכותם כל מערך הרפואה באלבניה הפך מודרני והורחב לתחומי התמחות רבים".

לדברי קציר, "אי אפשר לדעת מה היה מספר הפליטים היהודים באלבניה. מתועדים רשמית יותר מ־3,000 יהודים שניצלו, אבל זה רחוק מלהיות מדויק. יהודים רבים נרשמו בקהילות המוסלמיות או הנוצריות וקיבלו שמות אלבניים בדויים, ולאחר המלחמה, תחת שלטון דיקטטורי קומוניסטי, הושמדו באלבניה אינספור מסמכים".

בספטמבר 1943 נכנעה איטליה לבעלות הברית, וגרמניה הנאצית כבשה את אלבניה. מציאות החיים הפכה סבוכה ומסוכנת ביותר, אך גם תחת השלטון הנאצי לא נסוגו האלבנים מהבסה שניתנה ליהודים. במקביל, הגרמנים התעללו ורדפו את החיילים האיטלקים המובסים, ואספו גם אותם אל מחנות ריכוז. משום שהסיוע לאחר ולנרדף מוטמע כל כך בתרבותם, הצילו האלבנים גם כ־20 אלף חיילים איטלקים, שאך לפני רגע היו הכובשים הכוחניים שלהם.

קציר מספרת כי "במהלך צילומי הסרט נפגשנו עם סימון מירקה, אחיינו של ג'אפר דווה, שהיה שר הפנים באלבניה תחת הממשל הגרמני, מספטמבר 1943 ועד אוקטובר 1944. הוא הראה לנו מסמך, שלפיו כ־2,000 משפחות עברו מאלבניה למחנות העקורים באיטליה בשנת 1943, לאחר שדרום איטליה שוחרר על ידי כוחות בעלות הברית. יש להניח שמשפחות מנו לפחות ארבע נפשות. המשפחה של אנני מנתה חמש נפשות. כך שרק במקרה זה מדובר באלפים רבים של יהודים, ורק באותם אלה שעברו לאיטליה.

"אותו ג'אפר דווה, שר הפנים, נענה לכל דרישות הגרמנים, אך סירב בתוקף לדרישותיהם לקבל לידיהם את רשימות היהודים. כמותו נהגו בכירי ממשל נוספים וכוהני דת, מוסלמים ונוצרים, שאספו פליטים יהודים רבים אל קהילותיהם ורשמו אותם בשמות אלבנים בדויים. בעיר בראט היה הריכוז הגבוה ביותר של פליטים יהודים, אבל כשהגרמנים נתנו הוראה לראשי העיר לרכז את כל היהודים בכיכר העיר במועד שבו נקבו, הכיכר נותרה ריקה. ראש ממשלת אלבניה, מוסטפא קרויה, נתן אישית אישור לכ־350 משפחות פליטים יהודים ממדינות שונות לעבור לאלבניה, תוך הבטחת צורכיהן כמקום מגורים, מזון וביגוד ותעודות מזויפות.

במהלך צילומי הסרט נפגשו אנני ומיכל עם בנו של ווליה מליקי, רמצ'ו בן ה־83. הוא סיפר שלאחר שאביו סייע למשפחת פרנסיס לעבור את הגבול מיוגוסלביה לאלבניה, הוא סייע באופן דומה לשתי משפחות יהודיות נוספות. בטירנה הן פגשו את נעים, בנו של חמדי קסאפי, שנולד לאחר המלחמה, ואת נכדו הצעיר, ארבי.

חמדי היה בסך הכל בן 25 כשנתן את הבסה למשפחת פרנסיס. כבן הבכור במשפחת קסאפי, הוא שימש ראש המשפחה לאחר שאביו הלך לעולמו כמה שנים קודם למתן הבסה. במהלך המפגש סיפר נעים כי אביו חמדי התגאה עד יומו האחרון בכך שדבק ללא סייג בבסה.

הבסה עמדה במבחן קשה, כשבאמצע שנת 1944 הופיעו בבית קסאפי חיילים גרמנים בעקבות מידע על יהודי שמסתתר אצלם.

"אחד הגרמנים תפס את חמדי בצווארו, חנק אותו ודרש לדעת איפה ה'צ'פוט', שהיה שם גנאי ליהודי", מספרת מיכל, "ואז, לדברי נעים, אם המשפחה, זירהה, אישה מוסלמית דתייה, הרימה מול הגרמני את הטספיה שלה, שרשרת התפילה המוסלמית, צעקה 'אתה מאמין באלוהים?' וסילקה אותו משם. נעים סיפר שהגרמני שחרר את האחיזה בגרון של אביו, שנפל מעולף על הרצפה, והלך משם. אבל היה ברור שהוא או אחרים ימהרו לחזור. במהלך אותו לילה סבתא שלי וזירהה לא עצמו עין. בשעות הלילה מורטות העצבים זירהה לא הפסיקה להתפלל לשלום משפחתה של אמא שלי. היא נתנה לסבתא שלי את מילתה שאם יקרה משהו לה, לבעלה משה או לאמו אסתר, זירהה תגדל את אמא שלי ואת אחיה מרסל כאילו היו ילדיה שלה".

חמדי קסאפי העביר בדרך לא דרך את משפחת פרנסיס אל בית קרוביו בכפר זלהר, שם הסתתרו עד שהגרמנים נסוגו באוקטובר 1944. אנני הצליחה לאתר את הבית בכפר, אך לא את המשפחה שהצילה אותה. "ההחמצה הגדולה ביותר במסע שעשיתי היתה שלא הספקתי לראות את זירהה, שנפטרה שנים קודם לכן", היא אומרת, "היא דאגה לנו באופן יומיומי, כאילו היינו בני משפחתה. אליה הרגשתי קרבה מיוחדת".

באוקטובר 1944, בשעת לילה מאוחרת ובקור כבד, עלו בני המשפחה על משאית בדרכם חזרה לסקופיה. "אבל שם לא חיכה לנו כלום", מספרת אנני, "רק חורבן והריסות. מי שהצילו אותנו, שוב, היו משפחת חדג'י מיטקוב, שאצלם התגוררנו עד שבשנת 1948 עלינו לישראל". באותה תקופה נולד לאנני אח נוסף, איזי.

המשפחות סגרו מעגל 13 שנים מאוחר יותר. משה, אביה של אנני, נהג לקנות כרטיס פיס בכל שבוע מקשיש שהתגורר בשכונת רמת החייל בתל אביב, שם מתגוררת אנני עד היום. "באחת ההגרלות, בשנת 1961, אבא שלי זכה באלף לירות. זה היה המון כסף באותם ימים, ואת הסכום הוא השקיע בקניית כרטיסים לאונייה עבור הזוג חדג'י מיטקוב ובנם סשה. הם הפליגו ממקדוניה לישראל, נפגשו איתנו ונתנו עדות ליד ושם, שבעקבותיה הוענקו להם ולטריקו ריברב אותות חסידי אומות העולם".

באלבניה לא התאפשר מצב כזה. לאחר שתמה מלחמת העולם השנייה עלה לשלטון באלבניה הרודן הקומוניסט אנוור הוג'ה. עד למותו בשנת 1985 נקראה המדינה "הרפובליקה העממית־סוציאליסטית של אלבניה", שהפכה למעין צפון קוריאה של אירופה.

בתחילה היתה בקשרים עם בריה"מ וסין הקומוניסטית, אך הוג'ה ניתק גם מהן ובודד לחלוטין את מדינתו המוסלמית־קומוניסטית משאר העולם. בעוד האלבנים חיו חיי אומללות, פחד ועוני קשה, הוג'ה השקיע מיליארדים בבניית כ־750 אלף בונקרים בכל רחבי המדינה הקטנה (בונקר לכל שלושה אלבנים), וכן מבוכי ענק תת־קרקעיים בטירנה ובסביבתה.

הסתגרותה של אלבניה משאר העולם הקשתה על הפצת סיפור הצלת אלפי היהודים. "בביקור שלנו הרגשתי שהמבוגרים עדיין חוששים לדבר ומתנהלים מתוך פחד", מספרת מיכל, "אחרי המלחמה אנשים חששו לחלוק את סיפורי ההצלה עם הקרובים להם, למרות שרוב האלבנים לקחו חלק בהצלה. כשביקרנו אצל בנו של חמדי קסאפי, הוא אמר שהוריו השביעו אותו לא לספר דבר ואת מעט התמונות שהיו בידיהם החביאו".

רק בשנת 1991, לאחר קריסת הגוש הקומוניסטי, כוננו יחסים דיפלומטיים בין ישראל לאלבניה. אז החלו לצוף סיפורי ההצלה, ועד היום הוענקו 73 אותות חסידי אומות העולם לאלבנים.

במהלך העבודה על הסרט "הקוד האלבני" העניקה קרן ראול ולנברג העולמית את האות "בית לחיים" למדינת אלבניה.

"אחי מרסל ואני חלמנו שהכבוד הזה יינתן למשפחת קסאפי ולווליה מליקי", אומרת אנני, "אבל לא הצלחנו עדיין להביא לכך שיד ושם יכירו בהם כחסידי אומות העולם. אין לי ספק שיש עוד אלבנים רבים מספור שראויים לקבל את האות ממדינת ישראל על מעשי הצלה שנעשו מתוך אנושיות טהורה".

מקור וקרדיט : נעמה לנסקי , עיתון ישראל היום

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *