הרחק בקצה העולם יש לי אמא: מרגו

380
ב- 18 בדצמבר 1942, אני מוטבלת לנצרות כקתולית בכנסיית המושיע הקדוש בפיז'אק. אני אישית חותמת בתחתית תעודת הטבילה: מרגריט – שם פרטי חדש, שהרי קוראים לי מרגו. אמי נוכחת. לא מוצא חן בעיני שהיא שם. אני חוזרת לבית הספר ז'אן דארק וכשהנזירות רואות אותי הן אומרות: הנה מלאך. אני לא מרוצה מכך, כי אני לא חשה שצמחו כנפי מלאך על גבי. אני כמעט בת שבע וחצי. כמה ימים אחר כך, אני צריכה לשנות שם משפחה: אני לא נקראת סר אלא קורדייה. אני לא מאמינה לאף מילה שיוצאת מהפה של אמא. אני חושבת שהיא לא מסוגלת להגן עלי, היא פוחדת, היא נוטשת אותי, היא לא רוצה בי עוד. גרוע מכך, היא מתעקשת שלא אדבר על "זה" אחרת "הם" יבואו לקחת אותם, להרוג אותה, גם את אבא ואת אחי. עם ה"זה" הזה שלה, אני חושבת, היא עושה הכול נגדי כי היא חוששת לחייה. אם כן, אני חייבת לשתוק. אני יודעת שיש מלחמה, שהגרמנים הרשעים לוקחים את כל היהודים, דוקרים אותם, שורפים אותם. אבל אני, אני כבר לא יהודייה, אני לא יהודייה. אני קתולית, הוטבלתי. אין לי מה לעשות "איתם", אלה, שכמו שאני לומדת, צלבו את ישוע החמוד והטוב. לכן אני שונאת את המשפחה הזאת ואני כבר לא אוהבת אותם. אני אפילו מוכנה להלשין עליהם לגרמנים, לאלה שעושים סדר. הם יהודים! לא אני…
 
אני כותבת פעמים רבות לאמי… היא לא משיבה – היא באמת אישה מגעילה שעזבה אותי. בכל זאת, אני מתמידה בכתיבה. ציפורן העט קשה, קשה. לדיו הסגול יש ריח שאני לא אוהבת. קשה לכתוב, קשה לצייר, קשה לרצות למצוא חן ולא לקבל לעולם מכתבי תשובה. היא לא אוהבת אותי וזהו. גם אני לא אוהבת אותה. ישוע הטוב, מה עושה אמא? וסבתא? ואחי? ואבא שלי?
 
היה עלי להמתין חמישים ושש שנים כדי לגלות שהמכתבים שלי לא נשלחו ליעדם מעולם…
כל המכתבים של הילדים המוסתרים נקראו שוב ושוב על ידי הגברת ב'. טעויות של ילדים, מילה מיותרת, רמז לשם משפחה או להגעת אספקה יכלו – אילו הגיעו לידיהם של "הרשעים" – לגרום ללכידתנו. כשהמכתבים שלי, שלא נשלחו מעולם והוסתרו חזרו לידי ביולי 2001, אחזה בי צמרמורת בכל גופי. מכתבים אלה שכה ייחלתי לקבל מענה עליהם, לא יכלו להביאו.
 

הרחק בקצה העולם יש לי אמא: מרגו

 

מקור וקרדיט : אתר מט"ח 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *