הרייך ה III הכריז על שני אחי בני ה- 4 ו 9 כאויביה של גרמניה

181

מאת:

הרייך ה III הכריז על שני אחי בני ה- 4 ו 9 כאויביה של גרמניה, ואיך בסופו של דבר שני פספוסים אלה יכלו לרייך ה III:
אחיי הילדים המוסתרים בשואה – מהמעצר דרך הבריחה וההסתתרות ועד השיחרור, איתורם במסתורם והקמת משפחה מחודשת:
כאן אני מעלה תמונה של שני האחים שלי הנרי, הבכור, שהיה אז כבן 10 ואריה (לוסיין) שהיה אז כבן 4/5 בלבד. התמונה היא ממחנה הריכוז דרנסי. דרנסי היא למעשה פריז. אפשר להגיע לשם במטרו ולרדת בתחנת "בוביני" Métro Bobigny. שום דבר לא ממש השתנה שם, פרט למי שמאכלס את המקום והגדרות שנעלמו (מומלץ לבקר במקום).
המקום הזה נבחר לרכז בו את היהודים, לקראת המשלוחים למזרח, ל"פיטציפוי", כך קראו לזה למעשה היה זה לאושוויץ.
הסיבות שדווקא מקום זה הוא שנבחר לצורך כך הינן סיבות של נוחות.
א- המקום היה נגיש במטרו ובאוטובוסים, מריכוז היהודים העיקרי בצרפת- פריז.
ב- שם הייתה גם תחנת רכבת שיכלה להוביל את המשלוחים למזרח.
ג- המבנה היה מבנה שיכון גדול, שעמד לפני סיום בנייתו, אך טרם אוכלס. צורתו הייתה בצורת האות ח'. כל מה שהיה צריך לעשות היה לחסום את המפתח שבחזית בגדר ולאטום את החלונות הפונים אל החוץ.
האירוניה בעניינם של אחיי היא בכך שמי שעצר אותם, הייתה המשטרה הצרפתית ומי ששמר עליהם בדרנסי היו הג'נדרמריה (שוטרים מגויסים כחיילים). זאת כאשר באותה עת, אבי היה מגויס לצבא הצרפתי, לחם בחזית כחייל קרבי בשרות הרפובליקה, נתפס והוחזק כשבוי מלחמה ע"י הגרמנים. "כאות הוקרה", הרפובליקה, ברוח סיסמתה "חופש, שוויון, אחווה" חטפה את ילדיו מביתם בעזרת שוטריה, החזיקה בהם במחנה ריכוז, כדי להישלח, בסופו של דבר למחנות המוות.
שניהם הוברחו ממחנה דרנסי ע"י המחתרת היהודית והנרי בן ה- 10 הוביל את אחיו הקטן ברחבי צרפת עד שחצו את הגבול בעזרת מבריח שחברו אליו, אל החלק הדרומי "החופשי" של צרפת. משם למעשה נפרדה דרכיהם כי מי שלקח עליו להסתיר את אריה, לא יכול היה לקחת את הסיכון להסתיר שני יהודים. אריה, הוסתר בתחילה באקס אן פרוונס, במנזר כנער מקהלה ואחר כך, תמורת כסף שאבי הצליח להעביר התחייבות שישלם, אצל משפחה, שלמעשה פלשה לחווה נטושה. וכך הלאה עברו ממקום מסתור אחד לשני. בעוד הנרי "הגדול" יותר נאלץ לנדוד ולהסתדר יותר בכוחות עצמו.
עם תום המלחמה והשיחרור, הדבר הראשון שעשה אבי, בעודו לבוש בטלאים של שבוי משוחרר, היה לחפש ברחבי דרום צרפת את שני ילדיו, שהצליחו לשרוד את השואה.
את התמונה איתרתי תוך הנבירות האובססיביות שלי בתמונות מהשואה תוך חיפוש אחר בני משפחתי.
האחים שלי מסומנים בחצים (מאחוריהם) .
אגב, אריה כתב ספר מאוד, מאוד מרגש על השרדותו ועד תקומתו בארץ.
פרק ב' אריה והנרי:
אבי גויס לצבא הצרפתי, נלחם ונלקח בשבי. האימא של הנרי ואריה, סדלה, נותרה לבדה בפריז, לטפל בשני ילדיה הקטנים.
בעוד אבי הוחזק במחנה שבויים בגרמניה, מתה אשתו הצעירה בנסיבות עלומות והיא רק בת 29 והשאירה את שני ילדיה הקטנים בודדים, מול החיה הנאצית, שלא בחלה גם ברדיפת ילדים (במקרה זה- אריה בן 4 והנרי בן 9) תחת הכותרת של "אויבי האומה הגרמנית".
במקביל אמי, פולה לבית בלטמן, שהיתה אחותה הצעירה של סדלה, היתה אסורה בגטו רדום, שבפולין.
ימים ספורים, לפני שבדרך כלשהי נודע לה על מות אחותה והיות ילדיה משוטטים במרחבי צרפת, נלקחה כל משפחתה באקציה לטרבלינקה.
אמי, שהיתה אז כבת 22 בלבד, הבינה שנותרה לבדה מכל משפחתה. במקום שתישבר, הפכה בליבה את הידיעה על השניים שנותרו, למשימת הישרדות.
היא גמלה בליבה שכשתשרוד את הזוועה, והחיה הנאצית תמוגר, (להזכירכם, השנה היא רק 1941 ועיקר הזוועות עוד לפניה!) היא תאתר את שני הילדים האלה ותגדל אותם לתפארת העם היהודי, ברוח ובכוונה של אחותה.
כזאת נדרה בליבה, כזאת נצרה בנימי נפשה המיוסרים, דרך מחנות הזוועה, שעברה – סטרחוביצה (הידוע לשמצה), אושוויץ, צעדת המוות עד מאלכוב שבגרמניה, שם שוחררה ע"י הצלב האדום וכזאת, בסופו של דבר, קיימה כשחברה לאבי, שבינתיים איתר את שני ילדיו ונישאה לו, על אף פער השנים הגדול מאוד שביניהם. ובכך הפכה לאמם ובהמשך הפכה אותי לאחיהם הקטן.
אריה מספר, שכשאמי הגיעה לפריז והלכה עם שני ילדי אחותה ובעלה לעתיד להשתטח על קבר אחותה, פרצה בבכי, תוך הבטחה נרגשת, שהנרי יגדל להיות רופא ואילו אריה עו"ד. אומנם הם לא נהיו עו"ד ורופא, אך שניהם זכו לגדול, להתחנך, להשכיל ולגדל משפחות והפעם לתפארת מדינת ישראל!
Mission accomplished
החלטתי להעלות תמונה, שלה קראתי "המשימה הושלמה" בה רואים את אמי, כשנה אחרי צעדת המוות, עם הנרי ואריה, כשלצידם, מי שקראתי לו "דוד מנשה", שלמעשה היה בן דודי, אבל פער הגילים הפך אותו לדודי. כאן הוא עוד במדי הבריגאדה. הוא זה שאיתר את אמי עוד בבריסל, אצל המשפחה המאמצת, לצורכי איקלום מחדש לחיים ו"הזכיר" לה, שלילדי אחותה יש גם אבא וחיבר ביניהם ובכך הפך אותו לאבי לעתיד.
כמו כן צירפתי סירטון ,שהוכן ליום הולדתו השמונים של הנרי, יום הולדתו האחרון, לפני כ- ארבע שנים.
פרק שלישי- חזרה הביתה:
הפעם בחרתי להעלות קטעים מתוך הספר של אחי אריה פלשטיין "לעוף כמו ציפור דרור":
והינה הגיעה המלחמה לקצה…
…הימים חלפו בניחותא, עד אשר הגיע לביתנו (בית המחבוא של אריה באקס אן פרוונס – הערה שלי נ.נ) גבר הלבוש במדי הצבא הצרפתי. בגדיו היו בלויים. הוא נשא תרמיל צד תלוי על כתפו. הוא בחן אותי מאחורי משקפיו העבים בלי לפצות פה. אמרו לי שאבי הוא זה, אשר שב זה עתה מחמש שנות שבי ארוכות בגרמניה, הייתי נרגש וסקרן בעת ובעונה אחת. קרבתי אליו, קרבתי אל אדם שלא הכרתי ונישקתי אותו ברוך. לאחר מכן, נסוגותי צעדים מספר והתבוננתי בו ארוכות במבט בוחן.
בתום הארוחה הושיבני בדממה על ברכיו, הוא שלף מתוך תרמילו צעצועים לגזירה מנייר ונתן לי פירות מסוכריות. גם את סוג הממתק הזה לא הכרתי. הוא סיפר לי שכבר נפגש עם אחי הנרי וכי בקרוב נתאחד כולנו בפריס, בביתנו.
לדידי, המושג "בית" היה מופשט מעיקרו, שהרי לא היה לי כל זיכרון ממנו. זמן רב מדי חלף מאז מכדי שאוכל לזכור אותו.
שיבתו של אבא לא הפליאה אותי יתר על המידה. ידעתי שיש לי אבא אמתי אי-שם. גם ידעתי שאימא נפטרה. השתוקקתי מאוד לפגוש שוב את אחי הנרי, שאותו כלל לא שכחתי, נהפוך הוא…
(הדירה הקטנטונת של אבי נשמרה בנאמנות מדהימה ע"י השוערת, אך ורק לצרכי בני משפחת אבי לאורך כל אותם ימי המלחמה הזו. יתרה מזאת, הרכב של אבי, שהיה בימים אלה, בעל ערך שלא יסולא בפז, הוסתר ונשמר אף הוא!!!. בדירה פריזאית ישנה וזעירה זו התכנסו עתה שתי משפחות כדי לחלוק בדמי השכירות שלה- שכירות דמי מפתח- הערה שלי נ.נ).
… בימים הראשונים סעדנו את לבנו כשאנחנו יושבים על הרצפה סביב תיבת נסיעות גדולה…
…בימים ההם, מיד עם תם המלחמה, כל אימת שיהודים פגשו ברחוב יהודי שאותו הכירו לפני השואה, גם אם הייתה זו היכרות שטחית, הם נפלו זה לזרועותיו של זה ובכו מרוב התרגשות. הם היו מזדעקים, כפי שהזדעק אותו אופה, בשעה שפגש את אבי, חיבקו וקרא: "זה אתה, משה? שרדת את כל זה?!" כאילו אי-אפשר היה להעלות על הדעת שמישהו הצליח לשרוד, כאילו זה בגדר נס ממש.
זמן מה לאחר מכן הגיע הנרי והצטרף אלינו…
… אני זוכר את היום שבו הנרי פתח את הארון הגדול שבחדר השינה של הורינו. בין הבגדים השונים, הוא ביקש למצוא את הניחוח של אימא, שאותו קיווה למצוא ספוג בשמלותיה. הוא רחרח אותן כדרך שכלב ציד מרחרח את ריח בעליו. הנרי היה כל כך מאושר לחזור הביתה, עד כי נישק את הלוח החיצוני של דלת הבית כל אימת שהמתין שיפתחו לו אותה…
… באחד הימים אבא בא לבקר אותי ב"מלמזון" (פנימיה יהודית- הערה שלי נ.נ) בלווית גברת. היא היתה צנומה אך למרות זאת, יפת מראה. הייתה זו פולה, אחותה של אימא, אשר שרדה את אושוויץ. התישבנו על הדשא שבפארק. היא הביאה עוגיות, שעליהן רשמה בשוקולד את שמותיהם של כל בני המשפחה, אלה שנותרו בחיים ואלה- רבים הרבה יותר –שנכחדו בשואה. כך נודעו לי שמותיהם של בני משפחת אימי, שהיא גם משפחתי. הדהים אותי מספרם המבעית של אלה שלא שבו. הנחתי את ראשי על ברכי דודתי. היא ליטפה את שערי בידה המקועקעת במספר. אני עדיין זוכר את המספר המקועקע על זרועה: A-14023. חשתי בגן-עדן!…
...לאחר נישואיהם חזרתי הביתה.
(לימים. זמן מה אחרי שאחי הבכור, הנרי, נפטר. נדהמתי לשמוע שהוא שמר בכל אותם ימים ארוכים אלה את נעליה של אמו – סדלה. נעלי עקב חגיגיים, במידה קטנה, כשעדיין, בתוכם תחוב עיתון לשומרם, כממתינים לבעליהן, לשאתם לאירוע חגיגי… הנעליים הללו הועברו אלי למשמרת. הערה שלי נ.נ)
(מחפש את התמונות החסרות, כשאמצה אעלה אותן, סליחה).
בנתיים- בין הימים שטקסט זה נכתב, להיום- גם מצאתי את תמונת הנעליים וגם נתגלו לי פרטים נוספים מדהימים על קורות אחיי באותם ימים נוראיים ע"י עיתונים מצרפת להתגלגלו אלי רק לא מזמן ובהם כתבות תחקיר על קורותיהם, על איך נעצרו ע"י המשטרה הצרפתית והגסטאפו ואיך הגיעו למחנה הריכוז "דראנסי" (תמונות הכתבות בעיתונים אצלי):
מסתבר שאחיי הופקדו בפנימיה יוקרתית כ- 180 ק"מ ממערב לפריז, כדי להרחיקם מהסכנה שיהודי פריז החלו לחוש בה. מסתבר שמקום מבטחים פרטי זה, לא היה כה בטוח והם, יחד עם יתר הילדים היהודים שהופקדו שם למשמרת בשכר, הוסגרו ע"י בעלת המקום ומשם הובלו למחנה הריכוז דראנסי . להזכירכם המדובר בשני ילדים בני 9 ו 4 אביהם לחם כחייל צרפתי, למען צרפת ועתה הוא יושב במחנה שבויים בגרמניה (לא כי יחידתו נכנעה, אלא כי ממשלת צרפת החליטה להיכנע) ואימם בת ה 29 נפטרה בנסיבות עלומות..
את הצבעים נתן לתמונות יוסי בירן. על כך תודתי.
0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *