השנים הראשונות של הנער אהרון אפלפלד ז"ל בישראל, דעיכת שפת האם וחוסר הזהות

26

 

"בשנת 1946  , השנה הראשונה בארץ, יותר ויותר נסוגותי אל עצמי . השנה הראשונה לא הייתה בשבילי יציאה אל העולם , אלא התכנסות קשה יותר ויותר עם עצמי . בשנה הראשונה בביה"ס החקלאי עבדנו בשדה ולמדנו עברית , תנ"ך ושירי ביאליק. מראות הבית וצלילי שפתו הלכו ונמוגו, והשפה החדשה לא השתרשה בנקל.

המאמץ לשמור על שפת אמי בסביבה שכפתה עלי שפה אחרת היה מאמץ שווא . משבוע לשבוע נתמעטה שפת אמי ( גרמנית), ובתום  השנה הראשונה נותרו ממנה רק אודים. הכאב הזה לא היה חד-משמעי . אמי נרצחה בראשית המלחמה , וכל המלחמה נשאתי בתוכי את פניה באמונה כי בתום המלחמה אפגוש אותה וחיינו ישובו להיות מה שהיו .  עתה בדעוך השפה הגרמנית בי , חשתי כי אמי מתה עלי שנית. זה היה צער שחלחל בי כסם לא רק בהקיץ אלא גם בשינה. בשינה הייתי נודד עם שיירות של פליטים , הכול מגמגמים, ורק בעלי החיים , הסוסים , הפרות והכלבים שבצידי הדרך  מדברים בשפה רהוטה , כמו התהפכו היוצרות.

המאמצים לאמץ את העברית ולהופכה לשפת אם נמשכו שנים אחדות.

השנים בעליית הנוער ולאחר מכן השנים בצבא לא היו שנים מלבבות. היו נערים שמצאו את תיקונם בעבודת השדה, לא מעט מצאו את מקומם בצבא הקבע , אבל רובם יצאו אל השוק החופשי והתפזרו לכל עבר. המפגשים בינינו הלכו והתמעטו.

באין שפה אין אדם מדבר. שפת אמי, שאהבתי אותה מאד , מתה בי לאחר שנתיים של שהות בארץ. ניסיתי להחיותה באופנים שונים , בקריאה ובשינון מילים ומשפטים , אך מאמצים אלה , כמו להכעיס , רק החישו את מותה.

מאז בואי ארצה שנאתי את אלה שכפו עלי את הדיבור העברי, ועתה עם מותה של שפת אמי , גברה איבתי אליהם. ברור שהאיבה אינה משנה מצב , רק מבליטה אותו , והמצב ברור היה , כחתוך בסכין : אני לא כאן ולא שם. מה שהיה לי : ההורים , הבית ושפת אמי , אבד לי לעולמים, והשפה הזאת, שהבטיחה להיות שפת אם חדשה אינה אלא אם חורגת.

השנים בצבא היו שנים של בדידות ונכר . לא היה לי בית בארץ , והצריפים השוממים בצריפין , בבית ליד ובחצרים , שמירות היום ושמירות הלילה רק הגבירו את הנכר. לא היה לי מקום להימלט אליו , ונמלטתי אל היומן שלי. היומן שלי מאותם הימים מלא געגועים להורי , לבית שאבד לי. משונה , דווקא בצבא התעצבו הגמגומים הראשונים שלי בדמות שירים קצרים. אני אומר "שירים" , אך היו אלה , לאמיתו של דבר, יבבות של בעל חיים שננטש, החוזר על יבבותיו באיזו מונוטוניות  מייגעת. מחשבות, הרגשות ודמיונות רחשו בי כל העת , אך באין מילים הצטמצם הכול לכדי יבבה.

בצבא התחלתי , נכון יותר ניסיתי , לקרוא את הספרות העברית . זה היה הר תלול והרבה מעבר לכוחותי. בראשית שנות החמישים היו באופנה ס. יזהר ושמיר . כל דף היה בשבילי משוכה, ובכל זאת קראתי בשקיקה , כמו מבקש להתוודע אל ארץ נכר שאליה נקלעתי. באותה עת חיפשתי את עצמי ואת זהותי בצעירים בדמותי, אך מה שעלה מתוך הדפים שקראתי היה עולם זר, מאוכלס באנשים צעירים נחרצים בדעתם, חיילים או מפקדים או איכרים בשדות פתוחים. אני באתי מחיים שלא היה בהם סדר ולא הדר, אבל גם לא תמימות ילדותית ולא אידאליזציה.

חזרתי וקראתי , אך ככל שהמשכתי ברור היה כי חיים יפים ומהוגנים אלה של עבודה , לוחמה ואהבה לא יהיו מנת חלקי, גם אם אעשה את הבלתי אפשרי.

באותם הימים דיברו האנשים מסביבי במילים גבוהות ובססמאות . אני שנאתי מאז ילדותי מילים גבוהות ומנופחות, אהבתי לעומתן מילים קטנות ושקטות המעלות ריחות וצלילים . ושוב סכסוך שאין לגשר עליו.

מקור וקרדיט :

אהרון אפלפלד , סיפור חיים,  הוצאת כתר ,1999.

הטקסט המלא של ספר הזיכרונות באינטרנט

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *