וילו, מחר שאבעס : סיפורו של ילד בונקר בשנה האחרונה לשואה,

180

יצחק שלזינגר . וילו, מחר שאבעס : סיפורו של ילד בונקר בשנה האחרונה לשואה, הוצאת המחבר , 2007

הספר “וילו מחר שאבאס” עוסק בקורותיו של ילד בן שש המסתתר עם משפחתו בבונקר בדרום סלובקיה בשנה האחרונה.

אחת עשרה נפשות מצטופפות במשך שבעה חודשים רצופים בחלל של 7 מ”ר, שרובו תפוס בדרגש דו-קומתי. הדרגש המשמש מיטה לשלושה דורות של יהודים שתפסו מחסה מפני הנאצים ועוזריהם הפשיסטים בסלובקיה. המקום – תחנת קמח מבודדת מן הכפרים הסמוכים, שייכת לאיכר הסלובקי ליאן ליסי ולמשפחתו.  הילד ומשפחתו מתמודדים עם חיפושים חוזרים ונשנים אחרי יהודים ע”י הגרמנים וע”י המשטרה הפשיסטית הסלובקית העושה את מלאכת הגרמנים נאמנה.

המחבר ד”ר יצחק שלזינגר נולד בצ’כלוסבקיה ב1938. עלה ארצה בגיל 11. היה מרצה בכיר במחלקה ללשון עברית ולשונות שמיות באוניברסיטת בר-אילן וכיהן גם כראש המחלקה. היה יו”ר האגודה הישראלית לאוריינות ועורך כתב העת “בלשנות עברית”.

מקור וקרדיט:

יצחק שלזינגר . וילו, מחר שאבעס : סיפורו של ילד בונקר בשנה האחרונה לשואה, הוצאת המחבר , 2007

הילד יצחק שלזינגר , בן 6,  במסתור השני מחופש כילדה

המסתור הזמני בעליית הגג לא היה יכול להכיל את כל 11 היהודים. הוחלט להעביר באופן זמני חלק מבני המשפחה לבית הכפרי של בן דודו של האיכר ליסי , בארן, המתגורר בכפר סמוך. אמא אחותי ואני יצאנו ברגל בעקבות האיכר ליסי דרך השדות אל אותו כפר , מרחק של כחמישה קילומטרים. אני הייתי מחופש לילדה, לכל מקרה של היתקלות בשוטרים. ילדה בבגדי כפריים ומטפחת לראשה תעורר פחות תשומת לב לב מילד בעל חזות לא כל כך כפרית , ומה גם שתמיד נשקפה הסכנה שמא אחד מאנשי המילציות הפשיסטיות המקומיות ירצה לבדוק אם הילד נימול.

הדרך לכפר השני הייתה קשה אך שם קיבלו אותנו בסבר פנים יפות.

אחי ארנסט בן העשר , שהגיע כעבור ימים אחדים , מחופש לילדה אף הוא, והצטרף למסתור בבית משפחת בארן. עד מהרה התרגלנו לתחפושות ולשמות הבדויים. בנות משפחת בארן שמחו מאד לשחק עם שלוש “החברות” החדשות שבאו להתגורר אצלן.

הכל התנהל על מי מנוחות עד ש..

עד שיום אחד נשמע פיצוץ עז. חלק מהשמשות של הבית נופצו. הידיעה פשטה בכפר הסלובקי מהר מאוד : מטוס בריטי הופל בפאתי הכפר וטייסו צנח. היה ברור לכול , כי חיפוש מבית לבית הוא רק עניין של זמן. אשתו של האיכר בארן נתקפה חרדה וברחה לקרוביה שגרו בצדו השני של הכפר. היא לא רצתה להיתפס כמסתירת יהודים בביתה.

האיכר בארן הבריח אותנו אל מחוץ לכפר והוליך אותנו אל ההר שהכפר שוכן על מורדותיו. הטיפוס לא היה קל, ההר גבוה למדיי ותלול, והאיכר בארן צעד מהר.. לבסוף הגענו לפסגת ההר שם האיכר בארן מצא לנו מקום מאחורי שיחים גבוהים, הורה לנו להישאר שם עד שיבוא לאסוף אותנו וחזר לביתו.

נשארנו לבד על ההר הגבוה, אמי ושלושת ילדיה, היה זה באוקטובר והקור והרוחות לא היטיבו עמנו. הקור הקפיא כל איבר בגופנו ומפעם לפעם צעדנו הלוך ושוב בקרחת היער הקטנה כדי לחלץ את עצמותינו וגם כדי להעביר את הזמן שנראה כאילו עמד מלכת.

לבסוף בחצות הלילה הגיע האיכר בארן כדי לאסוף אותנו חזרה למסתור בכפר.

האירוע הזה הספיק לאימא להבין כי מלאה סאת החרדות שחווינו בבית בארן והיא החליטה שהגיעה העת לחזור לבית ליסי בכפר הראשון.

כאשר חזרנו מהכפר בבוליצוב לכפר של ליסי , הבונקר שנבנה כבר היה מוכן לאיכלוס. גודלו היה כשבעה מטרים רבועים, וכמחצית מחללו תפס דרגש עץ דו-קומתי, כלומר מיטה לאחת-עשרה הנפשות שמיינו.

בפינה האחרת של הבונקר היה תנור קטן לחימום ולבישול . ארובתו התחברה לתוך התנור הגדול שהיה במטבחון שמעל הבונקר. מי שנכנס למטבחון, לא היה שם לב לכך שבתוך התנור הגדול יש כניסה של ארובה נוספת. ומי מהשכנים בסביבה הכפרית שהתבונן ממרחק אל בית הטחנה וראה עשן מיתמר מארובתו , ממילא לא יכול לדעת מאיזה תנור יוצא העשן.

פתח הכניסה לבונקר היה ברצפת העץ של המטבחון, ברצפה נוסר מלבן שלאחר הרמתו היה אפשר להשתחל לתוך הבונקר. על רצפת המטבחון פוזרה נסורת כדי להסוות את חריצי המלבן. האיכר ליסי גם הכניס כמה כלי נגרות למטבחון כדי להשלים תמונה של חדרון המשמש לתיקוני עץ.

במה העסיקו עצמם יושבי הבונקר שעות ארוכות , ימים וחודשים?

אנחנו הילדים הרבינו לצייר במחברות שקיבלנו, וכשאלה אזלו קיבלנו ספרים ישנים וציירנו בשולי דפיהם. רוב הציורים עסקו במלחמת הפרטיזנים בגרמנים. דודי , כמי שכבר התנסה מעט בהוראה, גם לימד אותי מעט לכתוב.

יום אחד לאחר פיצוץ רכבת גרמנית ע”י הפרטיזנים המקומיים היה ברור לאיכר ליסי כי יתחילו בחיפושים באיזור וכנראה גם יגיעו למשק שלו, ולכן הודיע לנו שעלינו להיזהר משנה זהירות כדי שלא נתגלה, ואכן בתוך שעות אחדות הגיעו חיילים גרמנים עם כלבי גישוש. נראה, כי עקבות הפרטיזנים הוליכו אל סביבת הטחנה בה הסתתרנו. הגרמנים חקרו את הזוג ליסי וערכו חיפושים נרחבים במבני המשק. קולות המחפשים ונביחות הכלבים הגיעו גם לאוזנינו, ומיותר לתאר את החרדה שתקפה אותנו.

הגרמנים המחפשים לא הסתפקו בחצר ובבית ליסי ונכנסו גם לבניין הטחנה שבמרתפו היה הבונקר. רצפת העץ של קומת הכניסה הייתה התקרה של הבונקר, ואנחנו פשוט חדלנו לנשום.

תפקידו של אדי ברגעים אלו היה לדחוף את ראשי ואת ראשה של אחותי אריקה לתוך כרית כדי למנוע רעש למקרה של עיטוש או שיעול. המחפשים  הגרמנים וכלביהם עברו מעל ראשינו. רק נס יכול להסביר את העובדה שהכלבים לא הריחו אותנו. הנאצים הסתלקו כלעומת שבאו משוכנעים שאין להם מה לחפש במקום הזה. עוד שעות של חרדה באו לקצן ויכולנו שוב לנשום לרווחה. יותר מכך, החדשות האלה נטעו בלבנו  תקווה שאולי מגיע קץ לסבלנו ומתקרב יום השחרור, ואכן אחרי שבועיים הגיעו הרוסים אל המשק של ליסי והחלו להשתלט על מבני המשק.

סוף סוף יצאנו מן הבונקר כעכברים היוצאים מחוריהם. הייתה זו הרגשה מוזרה. אור היום סנוור אותנו וההליכה בחוץ הייתה לנו כחלום בהקיץ. בתחילה כולנו המשכנו לדבר בלחש, כפי שהורגלנו זה חודשים בבונקר.

מקור וקרדיט :

יצחק שלזינגר . וילו, מחר שאבעס : סיפורו של ילד בונקר בשנה האחרונה לשואה, הוצאת המחבר , 2007

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *