זהבה טראקינסקה , בת 12 ביערות ובכפרים

307

עדות נשנת 1946

נולדתי בשנת 1931 בעיירה נאמאנצ’ין ליד וילנה ולי שתי אחיות ושני אחים.

חיינו בנעימים עד שהגיעו הגרמנים.

פעם בשבת בבוקר בשעה שישנו כל יהודי העיירה , שמענו דפיקות בחלונות : קומו ולכו לגטו !

ריכזו  אותנו בבית הכנסת . נקהלו שם מאות אנשים וילדים בכו מרה . והנה העמידונו בשורה ואמרו שמובילים אותנו לגטו וילנה.

השורה זזה . בדרך היכו המרצחים זקנים וטף בקתות הרובים ולא היה איש בין ההולכים שלא היה שטוף-דם. יהודים זקנים שתש כוחם ללכת נפלו בדרך.

והנה הכניסו אותנו ליער . מרחוק ראינו את החול צהוב ואז חשך עולמנו . צעקנו מרה והרוצחים ברוב זעמם הוסיפו להכותינו. ניגשנו סמוך לבור והיריות החלו . אז לא ראיתי מאומה נגד עיני והתחלתי לרוץ במהירות . בשעת הריצה ראיתי פתאום את אחותי הקטנה בת הארבע . שמחתי והמשכתי לרוץ במהירות.  רצתי על פני גופות מתים והכדורים התעופפו מעל לראש. כך עברנו  אחותי ואני בריצה 10 ק”מ וישבנו לנוח. ובשעה שישבנו לנוח רעשו  העצים וקול היריות נשמע מרחוק . היה לנו רע . קמנו והמשכנו ללכת ביער.

והנה יורד הלילה חשבתי לי : להיכן נלך עתה ? החשיך לגמרי ואני התיישבתי עם אחותי על האדמה . הצמדתיה אלי בחיבוק והתחלתי בוכה . ואנו נרדמנו.

למחרת בבוקר קמנו והלכנו דרך היער. הלכנו והלכנו ואת קצהו לא ראינו . מה נעשה, איך נצא מתוך היער ?

והנה ראיתי מרחוק שדה . שמחנו . רצתי לשדה וראיתי כפריים חופרים בשדה תפוחי אדמה. פחדתי לגשת אליהם, אך בין כך וכך חיינו לא היו חיים.  ניגשתים עם אחותי הקטנה וביקשתי שיעבירוני את נהר ויליה. קיבלו 50 זהוב שההסתרנו בבגדים והעבירו אותנו.

הלכנו על פני כמה כפרים . היה קר מאד ואנו חצי ערומות ויחפות . הלכנו מבית לבית ואיש לא רצה לתת לנו מחסה . היה לנו מאד רע וכבר רצינו במוות מאשר להיות נעות-נדות על פני יערות ושדות.

כך עברו כמה שבועות ביערות ונוצרי אחד אימץ את אחותי לבת לו ואז הוקל לי . אני עברתי מבית לבית בכפרים וכך עברה עלי שנה. בקיץ לקח אותי איכר אחד לעבודה.

לעתים קרובות באו גרמנים וחיפשו אחר יהודים. לא פעם פגשו אותי ושאלוני , האם יש יהודים בסביבה ולא ידעו שאני יהודיה. אצל האיכר עבדתי קשה אך הייתי שבעת-רצון שיש לי פת-לחם.

בקיץ 1944 , כשאספנו  החיטה אחר הקוצרים , ראינו פתאום מכונית עם חיילי הצבא האדום ששרו שירים רוסיים . ואז פרצו האיכרים בקריאה : ” הרוסים באו” ! ולא האמנתי שאמנם שוחחרתי .

מקור :

בנימין טננבוים , אחד מעיר ושניים ממשפחה , ספריית הפועלים , 1947

 

0

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *