“זה מלווה אותי כל החיים…” יעקב הולנדר,  ילד בן 12 בתקופת השואה

553

יעקב הולַנדֶר היה מלחין בזמר העברי, מעבד מוזיקלי ומנצח מקהלות ישראלי. מגדולי המלחינים בזמר העברי, המזוהה בעיקר עם פסטיבלי הזמר, בהם זכה שלוש פעמים במקום הראשון, ועם חבורות הזמר הרבות שיסד לאורך השנים.

ילדות ומשפחה בקרקוב

נולדתי בקרקוב בשנת 1928 להורי אברהם ורגינה. השנה שמופיעה במסמכים היא שנת 1929 אבל זו טעות. כשהגעתי ארצה באוניה הראשונה שהוגלתה לקפריסין, אמרו לנו אנשי הסוכנות: “תגידו שאתם צעירים יותר בשנה” כדי שיוכלו להעלות אותנו.

היינו שלושה אחים. האח הגדול, דולק, היה יליד 1919 והאח האמצעי, בֵּנֶק, נולד ב-1922. אני הייתי בן הזקונים, התקווה האחרונה של אימי שתהיה לה בת. עם אימא דיברתי גרמנית, עם אבא רק פולנית. עברית לא דיברנו בבית, את זה למדתי בארץ. אמי, רגינה לבית זימרייך, הייתה עקרת בית. היא נולדה בצ’רנוביץ וגדלה בוינה. אבא שלי, אברהם הולנדר, היה חייל בצבא האוסטרי והם הכירו בעצם בוינה. לאבא שלי היה עסק של פרוות – הוא ייצא לארצות הברית פרוות לבגדי ילדים ובנוסף היה לו גם סלון פרוות בקרקוב. הוא התחיל לעסוק בכך לאחר האירוע עם סבי – המשפחה התרסקה והוא היה צריך להתחיל ללמוד מקצוע. הוא התחיל ממש מכלום, כי כל העושר של המשפחה נעלם בעקבות הסקנדל המשפחתי ועם פירוק הקיסרות האוסטרו-הונגרית.

למדתי בבית ספר פולני, אבל רוב התלמידים בו היו יהודים. היו לי גם מעט חברים פולנים. לא למדנו עברית בבית הספר, אבל היה לנו מורה לדת, שלמעשה לימד היסטוריה. היו לי הרבה חברים ואני זוכר אותם טוב מאד. היינו משחקים כדורגל; היה לי חבר שהתעניין בחידושים טכנולוגים והיה משתף אותי בזה; היו לי שני חברים אחים – יולק ואדק גולדשטיין, אני מזכיר אותם כדי שאולי מישהו יקרא וימצא קשר.

אני ואחי לא היינו שייכים לתנועת נוער, אבל הייתי במועדון ספורט, וגם אחיי. אחד מהם היה סגן אלוף קרקוב בפינג פונג, שהיה ענף יהודי מובהק. היו ארבעה מועדוני ספורט יהודיים ובכלל, הנוער היה מאד פעיל בספורט.

 הגרמנים מגעים לקרקוב ורדיפות היהודים

כשפרצה המלחמה, הייתי בן 11. את היום בו פרצה המלחמה אני זוכר כאילו היה זה אתמול; יצאתי עם אבי לפינת הרחוב, שעליו סיפרתי קודם, ושם עמד קיוסק שבו היו תולים מודעות לגיוס. אבא הלך לראות האם השנתון שלו מתגייס ואז עברו בשמיים שלושה מטוסים גרמנים. המשכתי ללכת עוד זמן מה לבית הספר אבל מהר מאד הוציאו משם את היהודים ואסרו עליהם לבוא. בעקבות כך, ארגנו כמה אנשים בית ספר מאולתר – היינו באים אל המורה הביתה, ישבנו מסביב לשולחן עגול גדול וכך למדנו. אך זה לא נמשך זמן רב כי היא פחדה. היא לא הייתה יהודיה.

אחי האמצעי למד בבית ספר מסחרי ואחי הגדול התחיל לעבוד אצל חבר של אבי. עם פרוץ המלחמה הייתה סכנה של גיוס ולכן הייתה בריחה רגלית גדולה של הנוער למזרח פולין, ביניהם היה אחי הגדול. הייתה איזושהי תכנית שהמשפחה תברח להונגריה או שוויץ. אבל לא יכולנו לבצע את זה כי אחי הגדול, כאמור, ברח, ולא ידענו מה עלה בגורלו. היינו מוכרחים לחכות שיחזור, וכך איחרנו את האפשרות לברוח מפולין.

הבריחה לכפר פולני

אבא שלי היה נפגש כל יום בשעה 5 בקפה ‘רויאל’ עם קבוצת ברידג’. היה אפשר לכוון את השעון לשעה חמש לפי הפגישות שלהם. כשנכנסו הגרמנים לקרקוב, התחילו רדיפות של היהודים. בין השאר הם היו באים לבתי קפה, מוציאים את היהודים החוצה, נותנים להם מטאטא ומצווים עליהם לטאטא את הרחוב. אבל לאבא שלי הייתה תעודה של קצין אוסטרי, אז כיבדו אותו מאד, והוא לא סבל כל כך. יום אחד, ארבעה שבועות לאחר הכיבוש הגרמני, נכנסו גרמנים לבית הקפה ‘רויאל’, ביניהם היה אחד כנראה מהס”ס, והוא לקח את התעודה של אבא וקרע אותה לגזרים. בעקבות זאת אבא אמר שזה הזמן לצאת מפה ועברנו להתגורר בכפר בזי’זיני, שם שכרנו אגף בבית של משפחה פולנית. משפחות יהודיות רבות ברחו מקרקוב לשם ולעוד שלושה או ארבעה כפרים בסביבה. בכפר הזה גם ערכו לי את בר המצווה. היה שם בית כנסת בתוך דירה ושם חגגנו. היה לי רבי שהיה בא אלינו פעם בשבוע, עוד מהתקופה שהיינו גרים בקרקוב, ומלמד אותי לקרוא מתוך הסידור. כעבור כמה שבועות הרחיבו את האזור שאמור היה להיות נקי מיהודים והיינו צריכים לעבור לכפר אחר. אני מאד התיידדתי עם המשפחה הפולנית אצלה גרנו וכשנאלצנו לעזוב לכפר רחוק יותר, הם התחננו לאבא שלי שישאיר אותי אצלם. אבל זה היה בלתי אפשרי כי הכפר כולו כבר ידע שאני יהודי. כך כל שלושה–ארבעה חודשים הייתה הוראה כזו וכל פעם ברחנו רחוק יותר, עד שיצאה הוראה שכל היהודים בכפרים הללו צריכים לחזור לקרקוב ולהיכנס לגטו.

תלאות החיים בגטו קרקוב

אל הגטו נכנסתי יחד עם ההורים והאחים שלי. לחלק מהמשפחה המורחבת שלי הייתה אזרחות הונגרית והם יכלו להמשיך ולהתגורר בקרקוב. אני זוכר היטב את הרחוב בגטו – רחוב לימנובסקייגו. אף פעם לא ראיתי איך הבית נראה מהרחוב עצמו כי זה כבר היה מחוץ לגטו. בעצם אל הבית הינו מגיעים תוך כדי מעבר מחצר לחצר. גם בגטו, אני זוכר שחגגנו את החגים, במעין בית כנסת מאולתר. הגטו היה מחולק לאזור של צעירים ואזור של מבוגרים וילדים. אני עברתי עם ההורים שלי לגטו של המבוגרים (הוא נקרא אוקראינה, אני לא יודע מדוע), שם גרנו יחד עם משפחה נוספת של הורים וילדה בגילי. שמו של אב המשפחה היה דר’ יוזף שרייבר. הוא היה מחזאי חובב ואבא שלי היה במאי חובב והם קראו הרבה מחזות יחד.

המחבוא בגטו והחיילים הגרמנים

יום אחד הגיעו שמועות לגטו שעומדת להיות אקציה גדולה. אבא שלי הציע לשותפינו לדירה לבנות במרתף סוג של מחבוא; בדירות בקרקוב לכל דירה היה חדר על הגג וחדר במרתף, ששימש מעין מחסן, ובו שמרו את מגלשות השלג, משחקי ילדים, פחם, יין ועוד. אבא שלי רצה לארגן אפשרות כניסה למרתף ולעשות פטנט שמבחוץ ייראה כאילו המרתף סגור. דר’ שרייבר אמר לאבא שלי: “עזוב שטויות, לא יהיה שום דבר”, אני אפילו זוכר את הטון בו הוא אמר את הדברים. אבל אבא לא שמע בקולו – היו לו ידיים טובות והוא הצליח לקנות חומרים ולבנות במרתף בריח מאד מסיבי, שאפשר היה להיכנס ולסגור אותו. אבל, הוא לא הספיק לעשות את הפטנט שלו.

ערב אחד, באוקטובר 1942, שמענו שעומדת להיות אקציה והגרמנים מתחילים לאסוף יהודים. לקחנו שמיכות פוך וברחנו למרתף. מיד כשנסגרנו מבפנים שמענו קולות של חיילים גרמנים יורדים במדרגות. שמענו שפורצים את כל הדלתות ומגרשים את כל היהודים. שמענו בכי. אני זוכר את כל הקולות. בסוף הגיעו אלינו, אל הדלת האחרונה, ואני שומע, בגרמנית : ” Es gibt keine Sperre, da  muss doch jemanden drinnen sein “,   כלומר: “אין פה מנעול מוכרח להיות מישהו בפנים”.

אני זוכר את זה כאילו זה קרה לפני רגע. הם התחילו לפרוץ את הדלת, נוצר סדק ועם כל מכה, הסדק הלך והתרחב. אבא עמד ליד הדלת עם מוט ברזל. הוא לא היה תמים ואני חושב שהוא ידע שלא היו לו הרבה סיכויים. אני לא יודע מה היו החישובים שלו, אין לי מושג – אולי הוא העדיף שיירו בו. לא שאלתי אותו אף פעם על זה. הסדק הלך והתרחב.

ופתאום, ברגע מסוים, אחד החיילים אומר לשני – “עזוב, נבוא הנה יותר מאוחר”… זה פשוט סיפור שלא ייאמן. לא ייאמן! אני זוכר את זה בדיוק דקה אחרי דקה. אחר כך ניסיתי למצוא לזה הסבר הגיוני – איך זה קרה הנס הזה? מה פתאום? ההסבר שעלה בדעתי הוא שכנראה הגרמנים ירדו, גירשו את כל היהודים, הכול היה כבר ריק ושקט ופה בדלת האחרונה נותרו שני חיילים ליד דלת שלא נפתחת. יכול להיות שהם פחדו ממה יקרה להם אם יתנפלו עליהם כשתיפרץ הדלת. כל החיילים שבאו איתם כבר עלו למעלה ונשארה רק הדלת שלנו, עם דממה. יתכן שלכן הם הסתלקו ואנחנו ניצלנו, בודדים מכל האזור, אולי יחד עם עוד משפחה או שתיים. הם ידעו שאנחנו יושבים בפנים, לא היה להם שום ספק בזה! ובכל זאת… אחרי שהם עלו, ישבנו שם, בלי הגה, שעה בוודאי. אח”כ חזרנו לדירה, יחד עם משפחת שרייבר. הילדה שלהם ישבה איתי על ערימת פחם וכולם ישבו בלי הגה. זה נמשך שעות אני חושב. אני זוכר את הבוקר בו יצאנו מהמרתף ועברנו לחלק השני של הגטו, של הצעירים – שם היו שני האחים שלי. הם ידעו שחיסלו את כל הגטו וכשראו אותי, הם לא האמינו.

ההישרדות במחנה פלשוב

בשדה התעופה בקרקוב היה מחנה עבודה גרמני, שכדי להגיע אליו היה צריך לשלם כסף. אבא שלי הצליח להשיג רק ארבעה תגים עבורנו, ואחי האמצעי בא אתנו אבל היה בלתי לגאלי – הוא הסתתר כל הזמן על הגג בצריף ששכנו בו. גרנו שם בתנאים אידיאליים יחסית למלחמה.

לאחר מכן העבירו את כולנו לפלשוב. בפלשוב שלחו את אמא שלי למחנה הנשים, וכעבור זמן העבירו אותי ואת אחי האמצעי, בנק, למחנה העבודה ששימש כבית חרושת לנשק. בנק ואני עבדנו ליד תנור בחום של אלפיים מעלות. בתנור הכינו פגזים והתפקיד שלנו היה להוציא את הפגזים מהתנור ולשים אותם בתוך בריכה של חול ומים. זו הייתה עבודה נוראה כי החום היה בלתי נסבל. בסטרחוביצה הייתה מגיפה נוראה של טיפוס ובנק חלה. בצהריים הייתי לוקח בשבילו צלחת מרק לצריף של החולים. אחר כך כנראה נדבקתי ממנו ונשארתי אני לשכב בצריף. כשפתחתי את העיניים, בנק ישב לידי, הוא הבריא בינתיים והוא טיפל בי.

דולק וההורים נשארו בפלשוב. לאחר מכן, העבירו את דולק למחנה ברגן בלזן כנראה, אני לא יודע בדיוק, כי הכול הגיע אלי משמועות – אותו כבר לא ראיתי יותר… אמא שלי נפטרה בפלשוב ואבא שלי נשלח בטרנספורט של מבוגרים ב–15 למאי 1944 למשרפות באושוויץ. אני ובנק נותרנו יחד כמעט עד סוף המלחמה.

במכרות הפחם ברדולטובה

בהמשך העבירו אותי ואת בנק לעבודה במכרות פחם ברדולטובה. שם לכל אדם היה ממונה, כורה פחם, ואנחנו היינו העוזרים שלו. הממונה שלי היה פולני אציל נפש בשם תיאודור פבליצ’ק. בחג המולד הוא הביא לי עוגה גדולה ואמר לי לאכול, אני אכלתי חצי מהעוגה ואת החצי השני הסתרתי כדי לקחת לבנק. הוא ראה את זה, החוויר ואמר “מה, אתה רוצה שיכניסו אותי לבית הסוהר בגלל שהבאתי לך עוגה? מיד תאכל את הכול!”. אכלתי הכול, כי לא הייתה לי ברירה, ובערב כשחזרתי למחנה, סיפרתי לבנק שהייתה לי עוגה בשבילו ושנאלצתי לאכול אותה. בכיתי, אני לא זוכר אם אי פעם בכיתי כך. לא יכולתי לסלוח לעצמי שאכלתי את כל העוגה. לא יכולתי לסלוח. הוא ניסה להרגיע אותי אבל זה היה צער כזה, שקשה לתאר אותו. נדמה לי שלא חוויתי עוד יום כזה. זה מלווה אותי כל החיים, הדבר הזה, שבאתי וסיפרתי לו שלא יכולתי להביא לו עוגה והייתי צריך לאכול אותה כולה.

רגעי השחרור

שם, במכרות פחם ברדולטובה בנק חטף זיהום ברגל. כשהרוסים התקרבו, בסוף שנת 1944, פינו אותנו ברגל, ואני סחבתי את בנק כי הוא לא יכול היה ללכת. בסופו של דבר הצלחתי להביא אותו למאוטהאוזן. אותי העמידו בשורה ובנק ישב על החול כי הוא לא יכול היה לעמוד כבר. לאחר מכן העבירו אותי למחנה אחר והוא נשאר שם. מאז לא ראיתי אותו… ומשם כבר המשכתי לבדי.

שוחררתי בגונסקירכן ליד לינץ. זה כבר לא היה מחנה עבודה או ריכוז, פשוט שמו אותנו שם, שנגווע… זה כבר היה ממש סוף המלחמה והגרמנים נסוגו. לקראת סוף המלחמה, הם הרשו לצלב האדום להביא לנו חבילות של אוכל. עד היום אני לא יודע איך אבל הצלחתי לקבל חבילה. כשרציתי לצאת מהתור, פחדתי שהיהודים מסביבי יקרעו אותי לגזרים, אז פשוט ישבתי ואכלתי את הכול במקום. זה היה כמעט הסוף שלי כי אחרי זה, במשך יומיים, שכבתי בחוץ על החול ושלשלתי.

למחרת שמעתי צעקות “הגרמנים ברחו”, אבל לא יכולתי אפילו לקום. לא היה לי את הכוח. זה היה על יד הכביש, ומישהו צעק שהאמריקאים באים – התחלתי לזחול; לעבור חמישים מטרים לקח לי חצי יום. עברו שם טנקים ואני הרמתי את היד רק כדי שיראו שאני חי. לבסוף אמבולנס אחד עצר לידי ולקח אותי לבית חולים. אני זוכר שבבית החולים שקלו אותי – 33 קילו. הייתי בן 16… בית החולים שהועברתי אליו היה של חיל האוויר הגרמני – הרשלינג – אבל הפכו אותו לבית חולים לטיפול בפליטי המחנות והצוות הרפואי היה גרמני. לאחר מכן, לא זוכר איך, הועברתי לבית חולים אחר של חיל האוויר האמריקאי. אני זוכר שלקח לי שבוע או יותר, עד שהצלחתי לעמוד על הרגליים. כל יום הלכתי עוד 20 מטר, עוד 30 מטר. הייתי שם בערך שבועיים.

חיילי הבריגדה מגיעים

יום אחד אני שומע מרחוק-רחוק ששרים את ‘התקווה’. יצאתי כמו מוכה ירח לכיוון השירה. כשהגעתי לשם התברר לי שאלו חיילי הבריגדה שאספו פליטים והעבירו אותם לאיטליה. יצאתי מבית החולים, בפיג’מה, עם מכנסיים קצרים, הלכתי לכיוון אחת המשאיות, שם הרימו אותי ושמו אותי למעלה והגעתי לאיטליה. בבית החולים לא ידעו לאן נעלמתי…

בבית הילדים בסלבינו איטליה

באיטליה הגעתי ל-מודנה ומשם התחלתי לצאת, לנסוע בטרמפים, ליהנות מהחופש. העונג הגדול ביותר היה ללכת ברחוב על המדרכות, פשוט ללכת הלוך וחזור. אחרי כל השנים שהייתי במחנות, העונג הזה ללכת… אי אפשר לתאר את זה, כי זה נשמע מאד לא הגיוני… לאחר מכן העבירו אותנו לסלבינו.

סלבינו (Selvino) היה מתחם של ילדי האצולה האיטלקית הצבאית. מנהל הבית היה משה זעירי, שעסק הרבה שנים בחינוך בארץ, חבר קבוצת שילר. הוא הקים בבית הזה ממש מדינה – סידורי עבודה, כיתות לימוד, מקהלה, הוצאת עיתון. אני הייתי כתב השבוע ההומוריסטי עם המדור ‘הראי העקום’. יום אחד משה זעירי חלה וכולם רצו שאני אנהל את המקהלה וכך היה. בסלבינו התחלתי גם ללמוד עברית. המקהלה, דרך אגב, המשיכה גם לאחר שהגענו לקפריסין.

ההעפלה לארץ ישראל

מסלבינו עלינו על הספינה ‘כתריאל יפה’ – זו הייתה הספינה הראשונה שהבריטים גירשו לקפריסין, בשנת 1946. הייתי בקפריסין בערך שלושה חודשים. משם העבירו אותנו למשמר השרון, במסגרת עליית הנוער. לאחר מכן נשלחתי לקורס מנצחים. כשחזרתי, קיבלתי לידי את המקהלה של הקיבוץ ולמעשה אז התחילה הדרך המקצועית שלי.

התחלתי ללמוד באקדמיה למוזיקה, ובנס גם נתנו לי לעבוד כמורה למוזיקה, אפילו שעדיין לא ידעתי עברית כמו שצריך. היום שלי נראה בערך כך: הייתי קם בבוקר, הולך ללמד בבית הספר, בעיקר בבית ספר ‘הכרמל’ בתל אביב, חוזר לחדר ששכרתי, ובשעה שלוש הולך ללימודים באקדמיה. בערב עבדתי עם איזו מקהלה, ולאחר מכן חזרתי לחדר, עשיתי שיעורי בית עד אמצע הלילה ושוב קמתי בבוקר לעבודה. מי יכול היה לקיים אותי חוץ ממני? הרי הייתי לבדי, אבל איכשהו הצלחתי לא רע… באותה תקופה התחלתי ממש להלחין שירים. עד אז עשיתי את זה בצורה חובבנית.

אין ספק שהושפעתי הרבה מהבית – בבית נהגנו לשמוע תקליטים רבים ולשיר. אבל הייתי מושפע מאד גם מהשאנסון הצרפתי וממוזיקה מודאלית. קשה לי להתחקות בדיוק אחר ההשפעות, אבל יש לי כנראה איזשהו סגנון אחיד כי השירים שנשלחו לטלוויזיה, נשלחו בעילום שם, ונבחרו על ידי ועדה. התברר שהם זיהו את השירים שלי, כך סיפר לי אחר-כך אחד מחברי הועדה, גיל אלדמע; כאשר שמעו את השיר שלי, ישר ידעו שהוא שלי.

בשנת 2007 הדליק הולנדר משואה ביום הזיכרון לשואה ולגבורה במהלך העצרת הממלכתית ביד ושם. ב-23 במאי 2011 הוענק לו אות הוקרה על תרומה לזמר העברי בפסטיבל ימי הזמר בר-אילן, שנערך על-ידי אוניברסיטת בר-אילן, הפקולטה למדעי הרוח, המחלקה למוזיקה והמרכז לחקר המוזיקה העממית הישראלית, בשיתוף גלי צה”ל ובמלאת 40 שנה למחלקת המוזיקה בתחנה הצבאית.

ראיינו: לירז לחמנוביץ ואסף טל

“זה מלווה אותי כל החיים…” יעקב הולנדר | – ארגון יוצאי קרקוב בישראל

רקע ביוגראפי על המלחין יעקב הולנדר  מתוך הויקיפדיה בעברית

יעקב (יָנֶק) הולנדר נולד ב-1928 בעיר קרקוב שבגליציהפולין למשפחה בעלת רקע מוזיקלי. במלחמת העולם השנייה עבר ב-12 מחנות שונים, כולל גטו קרקובפלאשובאושוויץ ומאוטהאוזן. הוריו ושני אחיו הגדולים נספו בשואה, והוא היחידי ששרד. לאחר המלחמה, כשהוא בן 17, נמנה עם ילדי סלבינו ששהו בבית שיזופולי באיטליה, ושם הצטרף למקהלת נערים שאורגנה בבית הילדים ואף ניצח עליה בהזדמנות אחת. עם חלק מילדי סלבינו ניסה להעפיל לארץ ישראל באונייה “כתריאל יפה” אך היא נתפסה על ידי כוחות המנדט הבריטי, והוא נכלא עם חבריו במחנה המעצר בקפריסין. עם השחרור מקפריסין, נקלט בקיבוץ משמר השרון יחד עם כל חבריו למקהלה, ומשם נשלח ללמוד את יסודות הניצוח וההלחנה. כשנה מאוחר יותר התנדב לחטיבת הראל של הפלמ”ח והשתתף בקרבות לשחרור הדרך לירושלים במלחמת העצמאות. לאחר שחרורו נקלט בקיבוץ צאלים, שם התגורר כשנה, ולאחר מכן עבר לתל אביב ושם החל ללמוד באקדמיה למוזיקה אצל המלחין מרדכי סתר (שלימים היה לשכנו ברמת אביב ולאחד מידידיו הקרובים ביותר). בתקופת הלימודים עבד למחייתו כמורה למוזיקה בבית ספר “כרמל” בתל אביב.

לסקירה הביוגראפית המלאה בויקיפדיה

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *