זחלתי בלילה לצד הארי (זחלתי מעל החומה): עדותו של אלכסנדר יעקובסון, בן 9

1152

ראיתי טרגדיה שאי אפשר לתאר", אומר אחד הילדים בעדותו ל"וועדה ההיסטורית המרכזית" שפעלה בפולין עם תום מלחמת העולם השנייה. אבל, כפי שניתן להתרשם מעשרות העדויות בקובץ "ילדי המלחמה 1944-1948 שראה אור באחרונה (ספרי עליית הגג וידיעות ספרים), הילדים תיארו לפרטי פרטים, בלי להסוות דבר, את שגרת ההישרדות בשואה. ההיטלטלות בין מחבוא למחבוא בשנות האימה, המוות בכל אשר יפנו, כולל של הוריהם ובני משפחה אחרים, געגועיהם למשפחה. ובעיקר מה ראו ושמעו מהחרך הצר, גם הסמלי, שדרכו הביטו על האירועים האיומים, שקשה כל כך לתארם.

עדותו של אלכסנדר יעקובסון, בן 9:

"ידעתי שאני יהודי ושבגלל זה אני חייב לגור בגטו. הגרמנים חיסלו את היהודים, פאפא הסביר לי את זה, אבל לא הבנתי.
פעם אחת הלכתי עם מאמא וברחוב גרמני ירה במאמא ואותי הוא פצע ברגל. יהודי אחד הרים אותי ולקח אותי לבית שלו וריפא אותי. אחרי שבוע הלכתי עם האדון לפאפא כי אני ידעתי איך קוראים לי. פאפא מאוד שמח כי הוא חשב שאני כבר לא בחיים.

אחרי כמה זמן כשאבא היה בעבודה בַּחיטוי, לקחו אותנו: את הדודה, אותי ואת הדוד, לאוּמְשְלַגְפְּלַץ, שם הפרידו אותנו, ילדים לחוד ומבוגרים לחוד. היו צריכים לקחת אותנו לטרבלינקה, הריצו אותנו לתחנת הרכבת. במזל, פאפא שמע בעבודה שלו שלקחו אותנו ובא לתחנת הרכבת. הוא הצליח להוציא אותנו מהגרמנים.

חזרתי עם פאפא הביתה ואחרי יומיים זחלתי בלילה לצד הארי (זחלתי מעל החומה). שם [טקסט חסר] אצל מכרים פולנים. פאפא נשאר בגטו ונלחם במרד. בזמן החיסול של הגטו תפסו את פאפא והעבירו אותו עם עוד יהודים לטרבלינקה. פאפא קפץ תוך כדי נסיעה מהרכבת והסתתר מתחת לְקרון שעמד על ה[טקסט חסר] שליח אלינו לוורשה. אנחנו שמחנו מאוד שפאפא חי ושאני לא יתום.

הדודה נסעה לפאפא ליער והשאירה אותי לבד ואז אחרי כמה ימים היא חזרה לקחת אותי מהפולנייה, כי הארוס שלה איים שהוא יירה בנו אם אנחנו לא נלך ממנה.

ביער היה מאוד קר, מלא שלג, ופאפא עשה על עץ מענפים מין כזה מצע ושם ישבנו ויָשַנוּ. הו, כמה קר היה. אף פעם אני לא אשכח את זה. אני זוכר בדיוק כאילו זה היה אתמול.

הדודה הלכה לעבוד אצל איכר אחד והביאה לנו קצת אוכל. לפעמים היא קיבצה נדבות, וגם אני הלכתי לקבץ נדבות. לפעמים קיבלתי משהו חם לאכול, כמה שאריות שאנשים נתנו לחזירים. באביב הרגנו לפעמים יונים או צבי, ואז צלינו אז זה במדורה.

אנחנו לא פחדנו מחיות, רק מבני אדם. פאפא כל הזמן אמר לי שאני לא אפחד מאף אחד, הוא הצטער שאין לו אקדח. היינו צריכים להרוג את החיות עם אבנים.

פעם אחת הלכתי להביא מים והתנפלו עלי רועים, התחלתי לצעוק. פאפא שמע את זה, הרביץ להם טוב טוב וגירש אותם. ופעם אחת אני זוכר שאבא חלב פרה ואנחנו שתינו את החלב. הו, איזה חלב טוב זה היה!

הדודה שלי מצאה דירה בלוֹמין ונסענו לשם. פאפא נשאר ביער כי הוא היה לבוש בסמרטוטים, לא היה לו מראה ארי וגם לא מסמכים, ואותי הדודה לקחה לדירה שלה. מהפטפוטים שלי אנשים הבינו שאני יהודי וגירשו אותנו. חזרתי עוד פעם ליער לפאפא, אבל אז כבר היה לנו נהדר כי היו אוכמניות ולא היה קר.
הדודה מצאה דירה חדשה בסָדוֹבְנָה ועוד פעם לקחה אותי אליה. פאפא כל הזמן התקרב דרך היער לבית שלנו. קבענו אתו שהמקל שאני גילפתי ביער יהיה סימן לפני הבית שלנו. אבא דפק 3 פעמים, זה היה בלילה והדודה נתנה לו להיכנס. הוא ישן בַּלילה מתחת למיטה. למחרת, אני זוכר טוב, הדודה נתנה לאבא קערה עם מים שיתרחץ, ואז כבר יָשַנוּ שלושתנו על המיטה.

אחרי לא הרבה זמן נסענו ברכבת, לדודה היתה קֶנְקַרְטֶה, היינו בלילה בתחנת המשטרה, הלכנו לשם בעצמנו. מצאנו ארים שהכרנו, ושם גרנו 3 חודשים. אחרי זה עברנו לפולנים אחרים בוִילֶנְסְקָה בפְּראגָה. נשארנו בפְּראגָה כל המרד עד השחרור. אני שתקתי לגמרי, לאף אחד לא אמרתי שאנחנו יהודים, כי אני ידעתי שהם יהרגו אותנו על זה."

מקור : תמר רותם , עיתון " הארץ" 2014

 

1

כתוב תגובה

האימייל לא יוצג באתר. שדות החובה מסומנים *